המוות מעולם לא היה קרוב יותר

כפיים. חושך. אור עולה. על הבמה עולות שתי דמויות, זקן וזקנה:
"העיירה הקטנה שלנו, פּוּפְּקָה, הייתה גרועה מכפר. גרו בה כמה זקנים, שהיו נפטרים לעתים רחוקות מאד, בקמצנות, להרגיז. גם מלחמות לא היו פה, גם לא מגפות מי-יודע-מה. הכול כאילו דווקא, נאחזו פה בחיים כמו יבלית. בקיצור, עסק ביש עבור בונה ארונות מתים כמוני. אילו הייתי עושה ארונות מתים בעיר, היו קוראים לי גביר, ואילו כאן, בפופקה, חיי עוני, בקתה ישנה של חדר אחד, אני, הזקנה, תנור, מיטה, ארונות מתים".

זהו קטע הפתיחה של המחזה "אשכבה" שכתב חנוך לוין, והמבוסס על שלושה סיפורים של אנטון צ'כוב. קטע זה נאמר על-ידי הזקן, אותו מגלם רמי ברוך. ה"אופטמיות" הצינית שבציטוט מלווה את המחזה לכל אורכו, בטקסטים שאני עוד לא שמעתי בחיי: טקסטים המדברים על הדברים שביום יום אנו פוחדים לחשוב עליהם ובטח לדבר עליהם. שפה מיוחדת, חדה וישירה שאני בתור אחד שעוד לא היה במחזות של חנוך לוין לפני, לא שמעתי מעודי. התפאורה הדלה, שעיקרה שימוש פיזי באנשים כתפאורה שומרת על חיותה של ההצגה והסוף, שנבדל מהסופים השמחים השכיחים בהצגות רבות, מראות על קו מחשבה אחר, של כותב שונה, והצגה שונה.
זה מה שמיוחד בה, כל השוני הזה, בכל הפרמטרים, זה מה שהחזיק אותי לכל אורך ההצגה מסוקרן ומשתוקק לעוד.

כשכל הקסם הזה שעל הבמה הסתיים, נותר הקסם באוויר. הקהל עמד בערך שתי דקות והרעיף על השחקנים אהבה במחיאות כפיים סוערות. אני מניח שזו מעט התודה שניתן להראות אחרי ערב כזה שסחף אותי לחוויה מיוחדת שכמותה עוד לא חוויתי מעולם, חוויה שתלך איתי עוד זמן רב... והאמת, הרגשתי שגם כל הקהל שישב בקאמרי באותה הצגה חש כך.

*תומר אורון, תלמיד כיתה י', משתתף בתכנית "מנהיגות תרבות לנוער", חיפה.

**מרס 2015.