הג'ינג'ית הסוררת הזאת - גליה עוז

הפגישה שלי עם אסטריד לינדגרן היא אירוע בלתי פוסק שמלווה אותי מאז שלמדתי לקרוא. גילגי היה שם החיבה שהודבק לי בילדותי (על שם גיבורתה הנצחית של לינדגרן), ועד היום מדובר בדמות הספרותית החביבה עלי, תערובת משובבת לב של אנרכיסטית ואוהבת-אדם, פמיניסטית לא זועמת, ילדה עדינת נפש, ליצנית, מתקנת-עולם, וגם קומיקאית מהליגה של האחים מרקס וצ'רלי צ'פלין.

אחר כך היכרתי גם ספרים אחרים של לינדגרן, אף הם נפלאים בדרכם, כמו "מיו מיו שלי", "ילד ושמו אמיל", "מדיקן". אבל ב"גילגי" (כך בגירסה הישנה, השלמה והלא מצונזרת) או "בילבי" – התגלמו כל שאיפותי כילדה. הערצתי את ההומור, את הנונשלנטיות, את היכולת להתחצף בלי להיות גסת רוח, לטלטל את המוסכמות בלי לקנטר ולהעליב. הג'ינג'ית העצמאית, המקורית והסוררת הזאת ידעה לדרוך בכל מקום (בנעליה הגדולות ממידותיה) בקלילות של רקדנית. היא הייתה מהפכנית, היא סלדה מכל מימסד, היא נשאה על כפיים את החלש, והיא עשתה זאת בלי להטיף. קוסמת.

הדמות שלה מצטיירת בעיני שלמה ועגולה עד כדי כך שכיום אני מסוגלת לדמיין פגישה עם גילגי המבוגרת, פיראטית כמו אבא שלה על ספינה של גרינפיס במסע להצלת יונקים ימיים, או אולי סופרת ילדים כריזמטית, שמניחה לשיער הכתום שלה להאפיר ולא צובעת, ובוודאי יושבת ליד המחשב עם הרגליים על השולחן, לא מוכנה לקחת את עצמה ברצינות, תמיד באופוזיציה ובכל זאת אהובה על כולם. 

"גילגי" יצא לאור לראשונה ב-1945, ומיד הצליח להרגיז את כל העולם, הורים ואנשי חינוך ומי לא. ילדה שמתגוררת לבד, שאף אחד לא אומר לה מתי ללכת לישון, שמסרבת בשיטתיות ללכת לבית הספר? נדמה שגם כיום, 70 שנה מאוחר יותר, הרבה מו"לים היו מהססים להדפיס סיפור כזה. כשאני מקריאה לילדים קטעים מהספר הזה בסדנאות הכתיבה שאני מלמדת, אני מנסה להדגיש את החירות המדהימה שפורצת מהדפים האלה, חירות שאין בה שמץ של כוחנות, או זדון, או ניצול לרעה של הזולת. כדאי לקרוא שוב את הספר הזה (עם הילדים או בלעדיהם), ולו רק כדי לגלות שוב עד כמה מוסרית יכולה יצירת מופת להיות. 

*גליה עוז היא סופרת ילדים ובמאית דוקומנטרית. במסגרת סל תרבות ארצי היא נפגשת עם תלמידי ב' - ד'. מספריה: "שקשוקה נעלמת", "שקשוקה שתיים", "שקשוקה מאמצת חתול איום ונורא", שקשוקה והמלחמה העולמית בין הטובים לרעים", "שקשוקה ושוד הלימונים הגדול" (כתר).
במפגשים משוחחת הסופרת עם הילדים על ילדותה בקיבוץ, על כתיבה, על כלבים וחתולים ועל קריאת ספרים כאמצעי להתבוננות בעצמנו ובאחרים. הספרים עוסקים בהווי חייהם של ילדים בבית הספר ובשכונה, וביחסים בין הורים לילדים.
מתוך הביקורות על סידרת ספרי "שקשוקה":
“אם ילדים בני שמונה יכבו את המסכים ויקראו עוד ועוד ספרים מסוג זה, אולי באמת יהיה להם למה להתגעגע בבגרותם”. מאיה לוין, “הארץ”, אוגוסט 2014.
“כמה רוח טובה נושבת אל הקורא מתוך הסידרה הזאת”. יהודה אטלס, יולי 2014.

**מתוך המדור "פגישה לאין קץ".  

***פברואר 2015.