הטכנאי שחצה את הקווים

כבר יותר מ-13 שנה שאני חי בעולם הטלוויזיה. אני מחבר את המצלמות ואת המיקרופונים, בודק את איכות התמונה, דואג לתת מענה טכני לכל דרישות ההפקה. אפשר לומר שמבחינה טכנית והנדסית, עבודתי היא המאפשרת את השידור החי לצופים בבית. 13 שנים זה הרבה זמן ובשנים הללו ראיתי הרבה מחזות וסיפורים קשים, מזעזעים אפילו. אך יום רודף יום, סיפור חדש משכיח את הסיפור של יום האתמול ותמונות חדשות ממוססות את זיכרון התמונות שכבר ירדו מהאוויר. זו טיבה של מערכת חדשות, מידת הסבלנות שלה מינימלית.

כשהבנתי מה תפקידי בתמונה הכוללת הזו, החלטתי לחצות את הקווים ולנסות את מזלי ככתב חדשות. החיפוש אחר כתבת טלוויזיה עמוקה הוביל אותי למקום הכי נמוך בתל אביב, לתחנה המרכזית. בין כל אותן הנשים שעמדו לצד הכביש, פגשתי את סופיה, נרקומנית וזונה.התחלנו לדבר. סיפרתי לה את האמת, ביקשתי את עזרתה בכתבה הראשונה שלי, והיא ישר התוודתה בפני, שהיא מכורה לסמים, והוסיפה שהזמן שלה יקר. הבטחתי שאשלם לה. כך החלה תקופה שבמהלכה בבקרים הייתי עובד בחדשות, ובערבים – יוצא לתחנה המרכזית לחפש את סופיה.

בפעם הראשונה שבה סופיה הגיעה אלי הביתה לריאיון והדלקתי את המצלמה, גיליתי דמות כריזמטית, יפה ומסקרנת עד מאוד, מסוג הדמויות שמתאהבים בהן. לאט לאט התחזק הקשר שלנו. קניתי לה טל' נייד, כדי שתהיה זמינה, ובהדרגה, התחלתי יותר ויותר להתערב בחייה. אנשי מקצוע אמרו לי שזה לא אתי, שזו הפרה של כללי העשייה התיעודית, אבל המעורבות הרגשית השפיעה עלי והקשתה עלי להתנתק ו"רק" לתעד. הרגע הכי קשה היה כשמצאתי את עצמי עוזב את המצלמה ורץ עם אבן לרכב של לקוח אלים.

בהדרגה, הצטברו אצלי ערימות של קלטות, של תיעוד חייה של סופי - בתחנה המרכזית, מזריקה סמים, עם לקוחות. אבל בלי התפתחות אין סיפור וכדי שיהיה סרט חייב להתחולל שינוי. בשלב מסוים אמרתי לסופי שאם היא לא תעבור גמילה, אין לי מה לצלם יותר, וסופי, שפחדה לאבד את הקשר איתי, אמרה, "אני אעזור לך, אני איגמל בשביל הסרט". כך קבענו תאריך, אני לקחתי יום חופש והגעתי עם סופי לרופא. זה היה תהליך קשה; הייתי לוקח את סופי לרופאים, וכל פגישה הייתה נגמרת בפיצוץ, כשאני מנסה להרגיע את הרופא ולשכנע את סופי לחזור אליו. ממרחק הזמן אני  די בטוח שהליווי הצמוד וההזדמנות של סופיה להפנות אל עצמה את אור הזרקורים, הביאו בסופו של דבר לגמילתה.

לאורך כל עשיית הסרט, היה לי חשוב לשמר את כוחם של חומרי הגלם שלו. כדי לתת תחושה של חומר גלם שרק הורידו ממנו קטעים מסוימים, הסצנות חתוכות באופן גס. רציתי לספק תחושה של ריאליזם חזק, שאנחנו מתבוננים במשהו שבאמת קורה מול העיניים, שאנחנו מתבוננים במציאות ולא בסרט. מבחינת הסאונד - עבדנו עם רעשים, עם לכלוך, עם קולות רקע של הסביבה. המניפולציה היא בתחושה שאין מניפולציה קולנועית.  ישנן סצנות שבהם המצלמה מונחת כביכול באקראי ואינה מתעדת את הדבר "החשוב". כך, למשל, בסצנות של סופי עם הלקוחות, הצופים שומעים את מה שקורה אבל התמונה נשארת סטטית. הורדנו כמה קטעי ריאיון כדי שיתקבל פחות מידע אבל יותר רגש. דווקא בנקודות שבהן כביכול לא קורה כלום, אנחנו מרגישים את סופי הכי חזק.

במקור, תכננו לסיים את הסרט עם סצנה של סופי בהופעה. אבל בסוף החלטנו שזה לא נכון לסיימו בתחושה אופטימית, כי בדיוק כמו בחיים עצמם, לבעיות גדולות אין פתרונות קסם.

"לאהוב את סופיה" הוא הסרט הראשון שלי כבמאי. מסלול ההפקה היה חדש לי לגמרי. כל פעולה בסרט נאלצתי לעשות מספר פעמים, עד שנעשתה באופן מושלם. הכול קרה לי תוך כדי תנועה, כשאני לומד ומתקן את עצמי בשטח. גופים שהתעניינו בסרט, דרשו שאביא במאי חיצוני, כי "אוהד יתח הוא לא במאי. הוא טכנאי". אלא שמבחינתי, חלק נכבד מהסרט כבר צולם, אז החלטתי לוותר על מענקים מקרנות וגופי שידור כדי לא לוותר על הסרט שלי. והנה – סוף טוב. לסופי, שנגמלה מהסמים והפכה לשחקנית, ולסרט – שנתמך עיי ״יס דוקו״ ואף זוכה לתהודה בארץ ובעולם.

*לצפייה בטריילר.

**פברואר 2015.

***המפגש עם היוצר אוהד יתח וסרטו "לאהוב את סופיה" מיועד לתלמידי י' - י"ב. "לאהוב את סופיה", 71 דקות, 2010. דובר עברית ורוסית. במאי ומפיק: אוהד יתח; תסריט ועריכה: אריק להב ליבוביץ; צילום: חיים אסיאס, אוהד יתח; מוזיקה מקורית: אופיר ליבוביץ; פס קול: אלכס קלוד.