כמעט לקראת כל מפגשי הסופר שקיימתי עד היום, חזרו רכזי סל תרבות בבתיה"ס ושאלו אותי: האם, לדעתך, רצוי שהילדים יקדימו ויקראו את הספר לפני המפגש? ואם כן, האם עדיף שיעשו זאת בקריאה עצמית או בהאזנה להקראה של מורה? האם במסגרת ההכנה המוקדמת חשוב לשוחח עם התלמידים על אודות הסיפור והנושאים שהוא מעלה? ואולי כדאי לספק להם גם חומרי רקע למיניהם?
התשובות לשאלות אלה אינן פשוטות. כדי להבין מעט את הבעייתיות בנושא, אציג בקצרה שלוש דוגמאות לסיטואציות שחזרו על עצמן במפגשים השונים שקיימתי:
1. אני מקריאה את קטע הסיפור שמתאר את המריבה בין רותי ומירה. במהלך "הקרב המילולי" בין השתיים, הן מטיחות זו בזו קללות ואיומים. תגובת התלמידים: אלה שכבר הכירו את העלילה, נהנים מהדו-קרב המילולי ומתגלגלים מצחוק (בין השאר, בשל ביטויים כמו "טמבלית אחת"); כנגדם, הילדים שלא נחשפו עדיין לסיפור ולא ידעו את העומד לקרות, אינם צוחקים אלא ממתינים בדריכות ובמתח להמשך.
2. אני קוראת בפני הילדים את הקטע שמספר על רותי המתהפכת במיטתה, ומחפשת דרך לגלות את הסוד שמסתתר מאחורי סיפורה של אחותה, בתיה. אני מציגה שאלה: מהי, בעצם, הבעיה של רותי? ותגובת התלמידים: אלה שזכו להיכרות מוקדמת עם הסיפור, עונים מיד במקהלה: "הבעיה שלה היא שאסור לדבר על זה!" אחרים אינם מזהים את הבעיה. ברור שמפגשם עימי הוא גם מפגשם הראשון עם הסיפור.
3. אני מספרת/מקריאה את הקטע על אודות המורה שמגלה את יהדותה של בתיה, והפחדים שמתעוררים במיריאנה בשל כך; וכן את הקטע המתאר את השחרור מהכיבוש הגרמני: בתיה אומרת לחייל המשחרר "... נכון שעכשיו... גם אבא של בלג'נקה ואבא שלי וגם אמא שלי יחזרו", והחייל פורץ בבכי. בתגובות התלמידים לשני קטעי הקריאה ניתן לזהות בברור שתי קבוצות: האחת, של ילדים שנחשפו לרקע ההיסטורי של מלחמת העולם השנייה. הם יודעים להסביר שהגרמנים השמידו את היהודים, ולכן הוריה של בתיה לא ישובו (לחייל שיודע זאת, ברור שחלומה של בתיה לא יתגשם, ולכן הוא בוכה). ילדים אלה גם יודעים לספר שהגרמנים רדפו את כל מי שניסה לעזור ליהודים (כמו מיריאנה). קבוצת התגובות השנייה היא של ילדים שחסר להם ידע היסטורי מוקדם, ועבורם נדרש הסבר מפורט של הרקע.
משתי הדוגמאות הראשונות נראה, לכאורה, שחשיפה מוקדמת ברמת העלילה מבטיחה הבנה טובה של סוגיות שונות בסיפור. ולא היא: בין שהילד קרא בעצמו את הסיפור ובין שרק האזין לו, בכל מקרי ההכנה המוקדמת מן הסוג הזה התברר לי, שפרטים רבים וחשובים בעלילה נעלמו מעיניו. הילד נזקק, אפוא, למפגש הסופר, גם ברמה של הבהרה ראשונית של פרטי העלילה הסיפורית (דוגמה: היו ילדים שהכירו את הסיפור, ולמרות זאת שאלו: "אם מירה ודודי ידעו שבתיה מאומצת, למה רותי לא ידעה?" שאלה שהתשובה אליה נמצאת בגוף הסיפור).
המצב היה שונה לחלוטין, כאשר ההכנה המוקדמת ברמת העלילה לוותה גם בשיח כיתתי על אודות הסיפור והסוגיות ההיסטוריות הרלוונטיות, וגם בפעילויות חווייתיות שונות, כמו תשבצים, תפזורת, וכד' - כלומר, בהכנה מוקדמת רחבה, יסודית ומגוונת, שדרשה, מן הסתם, זמן רב. הכנה כזו מייתרת את הצורך לספר את עלילת הסיפור ולעסוק בפרטיה, ומאפשרת לנצל את מפגש הסופר לדיון אמיתי ומעמיק בנושאים אחרים.
המצב הפחות מומלץ מכולם הוא "מצב של אמצע" - מצב שבו חלק מהילדים כבר נחשפו לסיפור, ברמה כזו או אחרת, וחלק עדיין לא. התוצאה הבלתי נמנעת היא אחת: "הידענים" קופצים עם תשובה, בעוד האחרים בוהים בהם בתסכול. זהו מצב בלתי רצוי, שעלול בהחלט לפגוע בהצלחת המפגש.
לסיום, בין שמתקיימת בכיתה הכנה מוקדמת סביב עלילת הספר ו/או רקעו, ובין שלא – עליי להדגיש שני נושאים "טכניים", לכאורה:
1. חשוב מאוד מאוד, שהמורים המלווים את המפגש יקדימו לקרוא את הספר. באותם מקרים שבהם הדבר נעשה, הצליחו המורים לקשר את שיחתי עם הילדים לנושאי לימוד אחרים. כך, למשל, באחד מבתיה"ס הדתיים שהוזמנתי אליהם, שאל אחד התלמידים: "איך היה מותר לבתיה היהודייה להפוך לנוצרייה ולהתפלל לישו? הרי זה אסור!" המורה שנכחה במפגש ענתה: "היה לה מותר משום שזה היה מקרה של פיקוח נפש, בדיוק כמו שלמדנו בשיעור שעבר." הילד הבין מיד במה מדובר וקיבל את ההסבר. למותר לציין שהוא "הרוויח" פעמיים: הוא הבין את הסוגיה בסיפור, ובנוסף לכך קיבל "עיגון" של חומר הלימוד ההלכתי שלמד במציאות הסיפורית-שואתית.
2. חשוב מאוד לדאוג שמקום המפגש יהיה ערוך מראש ומוכן לקבל את התלמידים. בנוסף, חייבים לעשות כל מאמץ להגיע למפגש בזמן. על פניו נראה שאלה "עניינים טכניים" בלבד. ולא היא: מקום וזמן דחוקים פוגמים קשות גם ביכולת הקשב והריכוז של הילדים, וגם בהספק. אחרי הכול, מה שניתן לבצע ב-45 דקות נטו, קשה מאוד להשיג במסגרת זמן של חצי שעה ואף פחות מזה.
לאחר שהצגתי את סוגיית ההכנה המוקדמת מזוויות שונות, נראה לי שאת תשובתי לשאלות בהן פתחתי את הכתבה, ניתן לסכם במילים: הכנה מוקדמת – כן, ובתנאי...
סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.
תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.
התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.
התוכנית פועלת החל משנת 1987.