סיפור לכל עת ולא רק ליום השואה

מאז שספרי "אסור לדבר על זה!" יצא לאור (2011), הוזמנתי פעמים רבות למפגשי סופר בבתי ספר שונים ברחבי הארץ. כמעט בכל המקרים, ביקשו רכזי סל תרבות של בתי הספר לקבוע את תאריך המפגש סמוך ככל הניתן ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, או לחודש טבת, שבעשרה בו חל יום הקדיש הכללי לזכר הנספים בשואה שיום מותם לא נודע.

הנטייה לעסוק בסיפורי השואה בצמידות ליום הזיכרון לשואה ולגבורה היא טבעית, אך איננה מחויבת המציאות - השואה הייתה והינה חלק בלתי נפרד מחיינו, היא מלווה אותנו בכל ימות השנה, ואת הפרשיות השזורות בה אפשר לספר בכל עת. כך, את סיפורי הגבורה (כמו מרד הגטאות, הפרטיזנים ועוד) אפשר לספר גם בחנוכה, גם בל"ג בעומר ואפילו ביום העצמאות; סיפורי גאולה והצלה למיניהם יכולים להשתלב היטב גם בסיפור יציאת מצריים בחג הפסח; הסיפורים אודות חסידי אומות העולם מתאימים מאוד למנהג הכנסת האורחים בסוכות, וכן הלאה.

אשר ל"אסור לדבר על זה!" - במבט ראשון הספר אכן עשוי להיתפס כ"סיפור שואה" לכל דבר, שהרי הציר המוביל בעלילה הוא ניסיונן של שתי הדמויות המרכזיות בסיפור לפענח את התעלומה - פרשת הצלתה ואימוצה של ילדה (בתיה), שאיבדה את הוריה בזמן השואה. אולם קריאה מעמיקה יותר בספר מגלה, שהסיפור אוצר בחובו נושאים נוספים שאין להם כל נגיעה לנושא השואה, נושאים שפעמים רבות התלמידים עצמם מעלים גם במפגשים איתי וגם במכתבים שהם כותבים לי.

כזו למשל היא סוגיית הסוד: נושא זה עלה כמעט בכל מפגשי הסופר שקיימתי. באחד המפגשים (עם תלמידי ד') הציבו הילדים את הסוד כמוקד הכמעט יחיד במפגש. השאלה הראשונה שעלתה בהקשר זה הייתה: "האם נכון תמיד להסתיר סוד?" היו שהשיבו  לדילמה זו ב"כן" קטגורי. אחרים אמרו, שלפעמים כאשר מסתירים סוד רע עלולים לקרות דברים לא טובים. לכן צריך אולי להסתיר רק "סודות טובים". הצעה זו עוררה את החשש, ש"אם, למשל, אני מגלה למורה משהו רע שמישהו עשה לי, זאת הלשנה!...". שאלה נוספת שהתעוררה בלא מעט מפגשים היא: "איך מרגיש בעל הסוד, שאסר על עצמו או אסרו עליו לגלותו?" גם בסוגיה זו היו  תשובות הילדים מגוונות, למרות שהיה ברור שקיימת הסכמה כללית ששמירה על כל סוד, טוב או רע, היא מכבידה וקשה. ו"איך מרגיש מישהו שיודע, שחברו מסתיר מפניו משהו?" בסוגיה זו הייתה הסכמה גורפת: "החברות ביניהם תתקלקל!"

סוגיית האימוץ שבה ועלתה אף היא במפגשים רבים: ילדים שיש להם נגיעה אישית לנושא בחרו להעלותה בפניי בגילוי לב ובכנות רק עם סיום המפגש, בארבע עיניים. כנגד זאת, כאשר הצגתי לקהל הרחב את השאלה: "מה לדעתכם רותי הרגישה כאשר נודע לה לפתע שאחותה הגדולה, האהובה והנערצת, אינה אחותה?" – קיבלתי תשובות שונות, חלקן רציניות, כמו: "היא הרגישה צער", "היא כעסה על ההורים שהסתירו ממנה שבתיה לא אחות שלה", "היה לה כואב", וכן: "זה כמו שיגידו לי שאבא שלי הוא לא אבא שלי...". לצדן של תשובות אלה נשמעו גם לא מעט תגובות ציניות משהו, כמו: "דווקא הייתי שמח, אם היה נודע לי שאח שלי הוא בעצם לא שלי", או: "בכלל לא היה אכפת לי" –  תגובות, שלטעמי, נועדו לכסות ולהסתיר את האמת האישית של הדובר.

גם נושא החברות עלה במפגשים: לילדים לא היה כל ספק באשר לקשר החברי ההדוק בין דודי לרותי. לכן גם היה ברור להם, שדודי ישמור על הבטחתו ולא יגלה לאיש את הסוד שהוא ורותי עובדים על פיצוחו. תהיותיהם בסוגיה באו לידי ביטוי באמצעות שאלות שחזרו על עצמן במפגשים שונים: "האם גם היום את חברה של בתיה?", "האם יש לך קשר עם דודי?" ובעיקר, "האם את עדיין חברה של מירה?". בשאלה אחרונה זו ביטאו הילדים את סלידתם העמוקה מהתנהגותה הלא-חברית של מירה כלפי רותי, וכן את הטוטליות בתפיסתם את החברות, לפיה מי שבוגד בערכיה אינו יכול ואף אינו ראוי להמשיך להיות חבר.

שאלה נוספת, שעלתה בצורות שונות כמעט בכל מפגשיי עם ילדים היא שאלת הסיפור האמיתי לצד הסיפור הבדיוני: הוצגו שאלות כמו "למה בחרת לספר דווקא סיפור אמיתי?", "למה שינית את השמות האמיתיים של הדמויות בסיפור?", וכד'. שאלות אלה ואחרות דרשו ממני לשוב ולבחון את עצמי כאדם וכסופרת, ואת יחסיי עם "דמויותיי". אני מאמינה בכל לבי, שתשובותיי לשאלות אלה פתחו בפני הילדים צוהר לעולמי כסופרת, עולם שנתפס בעיניהם הרבה פעמים כמוזר וחידתי. אין לי ספק שהן גם עודדו ואתגרו אחדים מהם לנסות את כוחם בכתיבה (היו ש"התוודו" בפניי בארבע עיניים, שהם מתכוונים או אפילו כבר עוסקים בכך).

מעבר לנושאים שסקרתי לעיל, אני משתדלת להזכיר בכל מפגש את נושא השותפים לספר: במקרה של "אסור לדבר על זה!" מדובר בשתי נשים, שבלי תרומתן הספר לא היה מצליח לכבוש את לב הילדים. האחת היא איה גורדון, המאיירת הנפלאה של הסיפור; השנייה היא עורכת הספר, הרגישה והנבונה, מיכל פז-קלפ. עליי להודות שהילדים התקשו מעט בהבנת תפקידה של העורכת, והסברתי להם שהעורכת היא מי שקוראת את הסיפור עוד לפני שמדפיסים אותו, ומציעה לסופר מה כדאי לו לתקן כדי שהסיפור יהיה יותר מעניין לקוראים. אשר לאיורים, הם ביקשו לדעת אילו מהאיורים של איה אני הכי אוהבת. היה לי קשה מאוד לענות על שאלתם, שכן ישנם כמה איורים שיש לי קשר אישי מיוחד עימם. כנגד זאת, שאלה זו פתחה דיון בנושא היחסים בין הטקסט הכתוב לטקסט המאויר: מה מוסיפים האיורים על הכתוב? מתי הם משקפים אותו? איך הגענו, המאיירת ואני, להבנה בדבר מראה הדמויות המסופרות? איך מביעים הציורים את הרגשות או את הדרמה שמתחוללת בסיפור?

נושאים אלה ואחרים משובצים במפגשיי סביב "אסור לדבר על זה!". הם מעניינים את הילדים ורלוונטיים עבורם תמיד. מאחר שהסיפור ודמויותיו מזמנים ומגרים לחשיבה, אפשר ואף רצוי להיפגש ולשוחח גם עליהם וגם על השואה, בכל יום מימות השנה.

*נעמי שי נולדה בחיפה, ולמדה ספרות ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים. במשך שנים רבות עבדה כמורה, מחנכת ורכזת חינוך חברתי בביה"ס הריאלי העברי בחיפה. בכל אותן שנים עסקה נעמי בכתיבת מחזות, סיפורים, וכד' – בעיקר עבור תלמידיה. עם פרישתה לגמלאות יצא לאור ספרה הראשון "משה הגואל" (דני ספרים) לגיל הרך, ואחריו – "אסור לדבר על זה!" (כנרת), בהשראת חוויה אישית שנשאה עימה במשך שנים. ספרה "אסור לדבר על זה!" זכה במקום השלישי במצעד הספרים תשע"ב, בקטגוריית הספרים ד - ו. הספר תורגם לפורטוגזית (2013) והוא מופץ בימים אלה בברזיל. במסגרת סל תרבות ארצי, הסופרת קוראת קטעים מהספר ומשוחחת עם התלמידים על תהליך הכתיבה, על עיבוד סיפור אמיתי לסיפורת ועל הנושאים העולים מן הספר, כגון שמירה הדוקה על סוד משפחתי והמחיר שמשלמים על כך ילדי המשפחה, חברות ונאמנות, סיפור הצלתה של ילדה יהודייה במלחמת העולם השנייה על-ידי אישה נוצרייה ועוד.

** "הפכתי אותה לאחות גיבורה שאין כמוה בעולם". לריאיון עם נעמי שי ובתיה ב-nrg.

*** הסופרת נעמי שי מקריאה את הסיפור באתר icast.

**** לביקורות שנכתבו על "אסור לדבר על זה!": הספר המיוחד הזה / אביבה יובל באתר נוריתה. מה קרה שם בשנים הרעות האלו /  נירה לוין באתר דףדף.

*****נובמבר 2014.