משוגע על עגנון

משחר נעוריי אני קשור אל השפה העברית ואל הספרות היפה שלנו.
עד היום אני בקשר עם המורה שלי מהתיכון: תמר קיפניס מקיבוץ מחניים. בזכותהּ קראתי למופע העגנוני שלי: "עם ליבי" (או: "משוגע על עגנון"). כשתמר קראה לנו מתוך "סיפור פשוט", רָעַד קולהּ מהתרגשות והייתה לה לחלוחית בעיניים. מתמר למדתי שכדי להעניק סיפור במתנה, אתה חייב להעביר אותו דרך הפריזמה האישית שלך; לא לצטט את הטקסט, אלא לחיות אותו.

לימים, כשסיימתי את לימודיי בסמינר הקיבוצים במגמת משחק, התקבלתי לתאטרון של כלת פרס ישראל, הבמאית המהוללת רינה ירושלמי, ואיתה ביליתי עשר שנים מחיי. היא לימדה אותי להקשיב לטקסים קלסיים: לאיבסן ולשקספיר ולאחרים ובעיקר לסֵפֶר הספרים שלנו: התנ"ך. באותם הימים יצרנו ביחד את הפרויקט המופלא "ויאמר וילך" ואח"כ את "וישתחו וירא", שהיו מסעות תנ"כיים בשירה, תנועה, טקסט ומוזיקה, במסלולים שזיהינו בתנ"ך, ציוני דרך אישיים, לאומיים והיסטוריים, שביקשנו לצעוד בהם. במשך שנים הופענו בארץ ועל במות מגוונות בפסטיבלים רבים ברחבי העולם.

פעם אחת, לאחר הצגה בתאטרון ר"ג, מיהרתי ל"חלטורה" כליצן במסיבת-בריתה (כי עם כל הכבוד לתאטרון, ויש כבוד, מאמנות איכותית ברמה גבוהה קשה מאוד להתפרנס). אני זוכר ששעשעתי את הילדים הקטנים בעוד המבוגרים שוחחו ביניהם. כשהתארגנתי לעזוב את המקום, ניגשה אלי לפתע אישה אחת, שנדהמה, כך הסתבר לי, לגלות שאני "מחלטר" כליצן. רק לפני דקות אחדות היא צפתה בי על בימת התאטרון, והמעבר החד הזה לא כל כך הסתדר לה. היא הציגה עצמה בפניי, סיפרה לי שהיא מנחה מחוזית ללימודי התנ"ך והציעה לי להצטרף לאחת ההשתלמויות שהיא ארגנה, וכך עשיתי. בחרתי פרקים מרגשים על שלמה המלך ועל חזקיהו, למדתי אותם בע"פ ,צירפתי מוזיקה מתאימה והדגמתי למורים איך, לדעתי, ניתן להפיח רוח-חיים אקטואלית ורלוונטית לימינו בטקסטים העתיקים והמיוחדים האלה.

בחלוף הזמן הפכה האישה הנפלאה, שפתחה בפניי דלת קסמים, למפמ"רית של לימודי התנ"ך במשרד החינוך. עד היום אני זוכר לה את התפנית שהיא זימנה לחיי-המקצועיים, מאז אותה פגישה מקרית, שבעקבותיה התחלתי להופיע בפני מורים לתנ"ך ואחר כך גם ללשון, לשפה ולספרות.

מורים רבים שיתפו ומשתפים אותי, בקשיים העומדים בפניהם בגלל שעות לימוד הספרות, שהצטמצמו עד מאוד, ומכיוון שבני נוער מתקשים לקרוא ולהבין את שפתם של גדולי היוצרים שלנו, קלסיקונים כדוגמת ביאליק, שלום עליכם, עגנון וטשרניחובסקי. הרי העברית בת זמננו יותר אינטרנטית ודיגיטלית, עברית קצרצרה וצינית, שלא נוטה לחשוף רגשות או להעמיק ולהרחיב את הדיבור.

חשבתי לעצמי, איך אני יכול לתרום? איך אוכל לסייע למורים להגיע אל התלמידים ולפתוח בעבורם צוהר לספרות שלנו? איך אני יכול להתמודד עם האתגר הזה? ואז הבנתי שאני בוחר בעגנון, בסיפוריו, שנלמדים בתיכון והתלמידים אף נבחנים עליהם בבחינת הבגרות. ביקשתי להגיע אל התלמידים באופן תאטרלי, מוזיקלי וציורי. יש הרבה תלמידים שלא קל להם עם מילים שהן בשפה ספרותית גבוהה, כשל ש"י עגנון. צריך לעזור להם. למוזיקה הכוח לחדור ללבבות ולהמיס את הציניות, ויש מי שהציור מדבר אליהם ופותח להם צוהר להבנת העולם. מצאתי דרך לשלב בין האמנויות: הספרות, התאטרון, המוזיקה והציור.

הסיפורים שבחרתי בהם קרובים לעולמם של התלמידים. למשל, "סיפור פשוט" - סיפור התבגרותו של הירשל, נער אומלל הקרוע בין אהבת חייו הראשונה, היפה והמקסימה ובין החובה לציית לקודים של החברה שהוא בא ממנה. בנוסף, יש בסיפור מוטיבים של שיגעון. השיגעון מדבר אליי, נתקלתי בו בגיל צעיר מאוד. אנשים שהיו אמורים להיות המבוגרים האחראים עליי לקו במחלות-נפש. באופן מקרי הייתי מוקף באנשים אומללים, שגורלם לא שפר עליהם. אני מביא לקהל שלי את סיפורי עגנון באופן קרוב וישיר. אני מחפש הזדמנות להפוך את הסיפור לסיפור שלי. כאילו אני, ליאור, גיבור הסיפור ועליי עגנון מספר את עלילתו. כי מי מאיתנו לא מפחד להינטש, להישאר בודד ושקוף? מי לא זקוק לאהבה וחמלה?

סיפור נוסף שאני מספר במופע הוא "האדונית והרוכל", אבל מנקודת מבטה של האדונית הקניבלית. אני זוכר בערגה כיצד מורֶה אחר שלי לספרות, דני שביט מכפר סאלד, היה מקריא לנו את הסיפור בקולו המיוחד. הוא היה מסתובב בין השולחנות בכיתה, משנה את קולו, צובע את הסיפור בגוונים ובמקצבים, ומפתיע אותנו בכל רגע נתון. זה היה בחטיבת הביניים ומאז השתרשה בי האמונה בכוחה של מילה לרגש ולהפעים. בעקבותיו, אני לוקח את התלמידים והמורים דרך המוזיקה והמילים לעולם אפל באמצע היער, משעשע ומפחיד אותם, יוצר הדהוד בין עמי ותמי בבקתת הממתקים ובין סרטי אימה סטייל היצ'קוק.

אני מאמין שבמפגשים מהסוג הזה, צריך לתת מקום לרגש ו"להפקיד" את השכל מחוץ לאולם. כלומר, להניח לרגעים הצדה את ההכללות והרגלי החשיבה האוטומטיים שלנו, ולהיפתח לדיאלוג הזה שבין הקלסי למודרני, בין רבדים שונים של זמן, תרבות ושפה. התרבות שלנו עשירה כל כך, והרבה מילים שנכתבות היום משמשות לי גשר נפלא לחבר את הנוער שלנו לעולמו של הירשל, למשל, מ"סיפור פשוט". כזהו למשל שירו של אביתר בנאי, "יש לי סיכוי", שיר שהתלמידים מזהים כבר מהצלילים הראשונים של הגיטרה (של אורי וייס או אייל שטינברכר, שמלווים אותי במופע). המילים של בנאי מדברות בעברית עכשווית על כעס, כאב, אהבה, עייפות, על יחסים בין אם ובנה, על הפחד משיגעון, ואולי בעיקר על הסיכוי להינצל. "תָּמִיד פָּחַדְתִּי לְהִשְׁתַּגֵּעַ / שֶׁהַלֵּב יִקְפּא וְיִתְרוֹקֵן". כל התחושות והפחדים והרגשות שמתאר בנאי בשירו הם חלק בלתי נפרד מעולמו של הירשל הנער המתבגר. הנה, כך כתב עגנון: "לילות הרבה היה הירשל שוכב על מיטתו ולא ראה שינה. שנתו נדודה וכבר נִתְרַפּוּ עֲצַבָּיו...". עגנון האשכנזי, הזקן, ה"עתיק", בעל השפה הגבוהה והעברית ה"בלתי מובנת", כאילו משלב ידיים עם זמר ממוצא מזרחי, צעיר ובעל שפה פשוטה ומוכרת.

ופתאום השפה של עגנון נשמעת יותר עכשווית, פחות רחוקה ובכלל לא מאיימת. עגנון כבר לא מאיים על התלמידים. "לא ידעתי כמה אני אוהבת ספרות", כתבה לי תלמידה, "דילגת מעל מהמורות השפה והפחת חיים חדשים ביצירות אהובות", אמרה לי אחת המורות. זאת המטרה שלי: ליצור את החיבור שבין הספרות והחיים.

*אוקטובר 2014.

לכתבות נוספות על אודות המופע:
אורית סוקר, מורה לספרות מתיכון עמקים -תבור בעמק יזרעאל

ניבה גולדברג, תלמידת תיכון רביבים ראשל"צ