ברלין על הקירות

אל מול קפה קמפינסקי המהודר, בית הקפה שבו ישבו סבי וסבתי לפני 1939, הנמצא בשדרת קורפורסטנדאם הזוהרת היא השדרה היוקרתית של ברלין, עומד שלט שמאחוריו צוירה "לוסי הקטנה". לוסי היא ילדה מרשעת וסוטה, בעלת עין גדולה ועין קטנה, אין לה אף וגם לא פה. היא דמות מפוקפקת ואכזרית המופיעה על גבי קירות וגדרות ברחבי ברלין, והיא מעשה ידיו של אמן הגרפיטי "אל בוכו". מה עושה לוסי המשוגעת, הסדיסטית, ברחובות הכי נוצצים של ברלין? אוכלת את החתולה שלה בתוך סנדוויץ', מכבסת אותה למוות במכונת כביסה, תולה אותה על חבל... לוסי הקטנה נמצאת ליד האופרה, לצד חנויות כמו פראדה, דולצ'ה גובאנה וכריסטיאן דיור. מה היא עושה במעוז הבורגנות הדשנה של אירופה?

מי שרוצה להכיר את ברלין יותר לעומק צריך רק... להסתכל. ברלין מספרת את סיפורה על הקירות - ברחובות העיר, שהפכה למוזאון תרבות ענקי, חי ומשתנה. כל שצריך לעשות כדי לגמוע פרק מרתק, בלתי מובן, בתולדות המערב, הוא לפקוח עיניים, ולצאת ולטייל ברחובות בברלין.

ב-9 בנובמבר 1918, קמה רפובליקת ויימאר וברלין הייתה לעיר הנחשקת באירופה. עיר נועזת, ליברלית, קוסמופוליטית ומהפכנית. הברלינאים אוהבים להתרפק על ימי ברלין הוויימארית; ברלין של מעצבי אופנה, אדריכלים, מחזאים, משוררים, מדענים, פילוסופים, קולנוענים, מוזיקאים. ברלין שהצמיחה את אמנות הדאדא ואת סגנון הבאוהאוס באדריכלות. ברלין של מופעי הקברט ומוזיקת ג'אז, שהיו בה בכפיפה אחת מהפכות מדעיות, תפיסות עולם של סוציאליזם, פמיניזם ופסיכואנליזה, ורוחות חופשיות של הומוסקסואליות. מה לא קרה בברלין בשנות העשרים?

את רוחה של ברלין הוויימארית רואים בכל מקום בברלין של היום; הקירות זועקים את אותן המחאות של אז. נגד המרדף אחר הכסף. נגד הזיוף הבורגני. נגד הניכור של המטרופולין. את המחאות האלה בדיוק שרו וכתבו וציירו האמנים הוויימארים בברלין בשנות העשרים.

ב-9 בנובמבר 1938, עשרים שנה בדיוק אחרי הולדתה של ברלין הוויימארית, התהפכה ההיסטוריה. במקום לכתוב, ליצור, למחות ולשיר, הברלינאים שרפו ספרים ברחובות ובכיכרות. ליל הבדולח. כל ספר שהיה בו זכר לוויימאר הליברלית, כל ספר מארון הספרים היהודי, כל יצירת אמנות שלא היללה את האידאולוגיה הנאצית - עלתה על המוקד וכלתה בלהבות. המשורר היינריך היינה כבר הזהיר שבמקום שבו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם. גם את התקופה הזו מתעדים אמני הגרפיטי – והפעם: ישראלים, ועל קירותיו של פאב - ברחבת מפעל הרוס ונטוש ששימש לייצור קרונות רכבת, ציירו חברי קבוצת "ברוקן פינגז" החיפאית את מראות ברלין הנאצית, כפי שהם דמיינו...                 

ב-9 בנובמבר 1989, בדיוק 51 שנה מאוחר יותר, נפלה חומת ברלין, חומה שחצתה את העיר וקרעה אותה לגזרים למשך יותר משני עשורים. רבבות בתים נהרסו, בני משפחה הופרדו זה מזה, חלוקים על ידי גדרות תיל, שדות מוקשים, מגדלי שמירה וכלבי משטרה. אחים לא הורשו לראות זה את זה, הורים וילדים, בני זוג, עד ליום שבו הג'יי די אר, המשטר הקומוניסטי בברלין המזרחית, נכנע להמון צעיר ונלהב שמוטט את חומת הבטון הארורה בפטישים ובצלילים. את שיירי החומה מעטרים בכל יום אמני הגרפיטי. גם החומה מספרת על עצמה, בתמונות...

*הסופרת והמאיירת ג'ודי טל קופלמן מספרת את קורותיה של ברלין בעקבות מסעה האישי בעיר השדים, בעת כתיבת ספרה עטור השבחים "השד מברלין" (הספריה החדשה, 2008). במפגש, המלווה בצילומים, בספרות מתורגמת מגרמנית ובספרות מקור בעברית ובקטעי סרטים ומוזיקה, היא חושפת את עברה הטעון של ברלין בראי ההווה – הווה של צעירים הנוהרים אליה מכל רחבי העולם, והכול דרך הגרפיטי... המפגש מיועד לתלמידי י"א - י"ב. עוד על אודות המפגש ועל מפגשיה של ג'ודי טל-קופלמן עם תלמידי היסודי בכתבתה "שוטטתי בברלין כמוכת תדהמה".

**יולי 2014.