קולנוע של זהויות

הסרט "פנתר לבן" מספר את סיפורו של אלכס ציטלין (בגילומו של יבגני אורלוב), נער שמשתייך לחבורה גזענית אנטי-ישראלית, המורכבת מנערי רחוב שהחברה הישראלית דחתה. אלכס נלקח תחת חסותו של דוד אוחנה (הלוא הוא זאב רווח האגדי), מאמן אגרוף טברייני בהווה ופנתר שחור בעברו, הלוקח אותו למסע לאליפות ישראל באגרוף. רומן שמתפתח בין אלכס ליסמין (מיטל גל), בתו של המאמן, מעורר מורת רוח אצל אביו ואחיו של אלכס, הרואים בקשר ביניהם בגידה במנטליות הרוסית.

כשהתחלתי לכתוב את התסריט, אמרו לי לא פעם שהנושא העדתי בישראל כבר לא רלוונטי. אלא שכבר בשלבים המוקדמים של התחקיר ובשלבי הליהוק של בני הנוער, התגלתה לי אמת אחרת הנוגעת לחשיבותו של המוצא המשפחתי. כי מסתבר שממש מתחת לרדאר של ההורים והמורים, מתפרצת אלימות קשה, חברתית, מילולית ופיזית, ושורשיה לפותים בנושא העדתי.

מתי הוחלפה זהותנו מזהות ישראלית לזהות עדתית? מדוע בני נוער, בשנת 2014, עדיין מגדירים את עצמם לפי עדה? מדוע מי שנולד כצבר מוחלט או להורים מעדות שונות בוחר לעצמו זהות עדתית? אלה הן בעיניי שאלות חשובות הנוגעות לתהליכים שהחברה הישראלית עוברת כיום.

כיוצר קולנוע, חשוב לי לספר סיפורים שיגרמו לאנשים לחשוב. אני רואה בקולנוע שאני יוצר קולנוע חברתי, המבקש לזעוק את מה שאני מאמין שצריך להישמע. השאלה הגדולה היא תמיד איך - איך מספרים את הסיפור, ובגלל זה אני חושב שההישג הגדול ביותר של "פנתר לבן" הוא הליהוק. מלבד זאב רווח, אין בסרט שחקנים מקצועיים. רוב השחקנים הם בני נוער מטבריה, נערים שמגלמים את עצמם.

מפחיד ללהק non-actors לסרט. הרי סרט שלא משוחק טוב, יקרוס. לכן הצעד הראשון שעשיתי היה לחפש אנשים מהעולם שהסרט עוסק בו. אני זוכר את המפגשים הראשונים שלי עם הנערים, שנראו לי אבודים. יותר משבחנתי אותם, הקשבתי להם, לסיפורים שלהם, שהפכו אותי ליוצר שמכיר הרבה יותר טוב את העולם שביקשתי ליצור – עולם של חבורות רחוב ושל אגרוף. דווקא בגלל העובדה שלא מדובר בשחקנים מקצועיים, הנערים האלה מביאים איתם משהו שמעט מאוד שחקנים מקצועיים יודעים להביא; איזשהו צבע, איזו אמינות, משהו שנראה כמו שיקוף ממשי של העולם שלהם. הבעיה התעוררה דווקא בסצנות שלא קשורות לעולם שממנו הם באו, בסצנות דרמטיות או רומנטיות. אז השתמשתי בשתי שיטות כדי להוציא מהם משחק מקסימלי. שיטה אחת היא בדרך של חזרות מצולמות. היינו מצלמים את הסצנות, צופים בהן ומנתחים אותן – מה עבד טוב יותר? מה עבד פחות טוב? השיטה הזאת נחשבת לאחת השיטות המובילות בעבודה עם צוות לא מקצועי. שחקן לא-מקצועי שצופה בעצמו, משתפר והמשחק שלו הופך להיות יותר ויותר אמין. לשיטה השנייה אני קורא שיטת המניפולציות. לדוגמה – אם אתה רוצה שהשחקן יהיה במתח לקראת הגעתה של אהובתו, אתה לוחש לו שישחק כאילו הוא ממש רעב או צריך לשירותים, ואז הוא משדר מתח, ציפייה, אהבה...

אני אוהב את המפגשים עם בני נוער. הייתי בעצמי נער כשראיתי בפעם הראשונה את הסרט "אמריקה X" והוא השפיע עלי עד מאוד. הייתי אז בן 14, פגוע וזועם, והסרט הזה, שעוסק בגזענות בארצות הברית, גרם לי לחשוב, גרם לי להשתנות. קשה מאוד לעשות סרטים, אבל כשניגשים אליי תלמידים אחרי הסרט ומשתפים אותי בחוויות שהם עצמם עברו ועוברים, אני יודע שהצלחתי לגעת בכמה מהם ואולי אפילו לחולל איזה שינוי, קטן.

לצפייה בטריילר של הסרט.

הסרט היה מועמד לפרס האוסקר הישראלי (2013) בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, והתחרה בפסטיבלים בינלאומיים וביניהם ירושלים, מונטריאול ומוסקבה.

לכתבה בערוץ 10 על הסרט "פנתר לבן".

*המפגש עם הבמאי דני רייספלד וסרטו "פנתר לבן" מיועד לתלמידי ח' - י"ב. 
 **יולי 2014.