מקום שבו אפשר לחיות ולהתאבל גם יחד - חלק ב': היומן

המשך ריאיון עם גילי מייזלר, יוצר הסרט "גחליליות"

חלק ב': היומן
באוקטובר 2013, בדיוק ארבעים שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים וארבע שנים לאחר יציאת הסרט "גחליליות" לאקרנים, בחר גילי מייזלר, במאי הסרט, לשוב אל אחד מ"החומרים" שאסף לקראת עשייתו ולשים אותו בקדמת הבמה. מדובר במסמך אותנטי, נדיר ומצמרר: יומן שניהל אביו בתקופת החיפושים אחר גיורא, בין השנים 1973 - 1975, ובו תיעד מספר פעמים ביום, מדי יום, כל רסיס מידע שהצליח להעלות בחיפושיו אחר מה שאירע לגיורא: עדות של חבר, אמירה של שכן, עדות של שבוי שחזר, גלויות שנשלחו לחזית, מודעות שפרסמו הוא ואשתו בעיתונים, הכול מתועד בקפדנות ובדקדקנות, כולל שעות הביקורים, הדברים שנאמרו, המסקנות שניתן להסיק, הצעדים שנדרש לעשות, וניסיון בלתי פוסק לעשות סדר בבלגן הגדול ששרר בזמן המלחמה ולאחריה ולהבין מה אירע.

וכך כותב גילי בפתיחה ליומן:
"מלחמת יום כיפור לקחה מהמדינה את התום, ומאיתנו את גיורא. לקחה בלי להוכיח שלקחה. ב- 11 בנובמבר 73', אחרי חמישה שבועות שלא התקבלה ממנו כל ידיעה, גיורא הוכרז כנעדר. יחד איתו נחשבו עוד מאות מחיילי צה"ל לנעדרים. ימים של ציפייה, לילות של חרדה, חודשים ארוכים בין ייאוש לתקווה... אבל היומן של דוד הוא הרבה יותר משמות, תאריכים ומסקנות. זהו מסמך אותנטי נדיר, שמשרטט לאורך שנתיים מיוסרות היפערותו של קרע אישי בצד שסע ציבורי שתבעה המלחמה. בין השורות המדודות ניכר הבלבול הגדול בצה"ל ובחברה הישראלית, חוסר האמון בהנהגה הפוליטית שהובילה אלפים לאבדון, התלות בתקשורת (בערוץ הטלוויזיה היחיד ובעיתונים, שמנעו פרסום מידע העשוי לזרוע דמורליזציה בעם), והאכזבה מהממסד הצבאי ומערכי המפקדים."

היומן, המשתרע על פני 650 עמודי מחברת, משקף את ההלם, הבלבול, היעדר ההנהגה וחוסר האונים שחוותה החברה הישראלית כולה ומשפחות הנעדרים בפרט. גילי מעלה את היומן באתר אינטרנט שבנה לשם כך, ובמקביל בדף שפתח בפייסבוק ובאמצעות "פרסום מתוזמן", כלומר, ארבעים שנה אחרי אבל בדיוק ביום ובשעה שבהם נכתבו הדברים ביומן. לצד הטקסט האותנטי שכתב אביו, מוסיף גילי באתר מידע רלוונטי נוסף - סריקת מסמך שהיומן מתייחס אליו, תמונה וביאורים ופירושים אחרים ונוספים.

מיכל: למה בחרת להעלות את היומן בנקודת הזמן הזו? למה לא קודם?
גילי: מצד אחד לא רציתי להשתתף ב"חגיגות הארבעים" למלחמת יום הכיפורים כי אני לא חושב שצריך תאריכים עגולים בשביל לזכור, אבל מצד שני הוצאנו את היומן כספר כשנתיים לפני שהסרט יצא, בהדפסה מצומצמת, ומספר עותקים עדיין נמצאים אצלי בבית. בהוצאות הספרים ששלחתי אליהן את היומן, חשבו שהספר מעניין אבל לא כלכלי, אז החלטתי שאני צריך לעשות משהו. הרעיון להעלות אותו בפייסבוק מדי יום בשעות שבהן נכתב עלה לי כחצי שנה לפני אוקטובר האחרון, מישהו סיפר לי על האפשרות שנקראת "פרסום מתוזמן”, ונראה לי שמתבקש לפרסם את היומן לפי קצב כתיבתו.

מיכל: למה לדעתך אביך כתב יומן?
גילי: זה נבע בעיקר מהצורך לעשות סדר, לרשום, לא לאבד אף פרט. אף אחד לא ציפה שזה יהיה סיפור כל כך ארוך אך ככל שהזמן הלך והתארך היה צורך לזכור את הפרטים. הוא גם היה מתמטיקאי, איש לוגי שתיעד בקפדנות ובשיטתיות ולא הייתה אבן שלא הפך בחיפוש אחר תשובות. מעניין שרוב היומן הוא הצטברות של אינפורמציה ועובדות יבשות ורק לעתים רחוקות הוא כותב מחשבות או חלומות או משתף ברגשות. גם הביקורת שלו על ההנהגה, הערה שפה ושם יצאה לו, זה לגמרי בשוליים.
מיכל: אולי דווקא על רקע המידע הלכאורה יבש כל הערה כזו חזקה כפליים, ובמיוחד שאין מידע ממשי אלא סימן שאלה אחד גדול.
גילי: לא היה שום מידע מבוסס ואמין ורציף אבל יש מיליון רסיסי מידע, ומדי פעם הוא גם חוזר אחורה ביומן ומסמן מחדש דברים.

מיכל: האם אתה רואה קשר בין עשיית הסרט לפרסום היומן?
גילי: כשכתבתי את התסריט של "גחליליות", היה לי חשוב שיהיה לי את היומן שכמובן זכרתי שאבא שלי כתב. עוד לא ידעתי איך אספר את הסיפור ואחת האופציות הייתה להשתמש ביומן כקול נוסף, אולי שמישהו יקריא. חבר טוב וחברה הקלידו את היומן, כ-650 עמודי מחברת צפופים כתובים בכתב ידו החרטומי של אבי. זה עזר לי מאוד כשבאתי אל המרואיינים, כי כך, בין יתר השאלות, יכולתי לשאול אותם לגבי זמן הופעתם ביומן ולהשלים פערים. היו גם דברים מרגשים ומתעתעים, למשל עם חברה של גיורא, שכשראיינתי אותה לסרט היא אמרה לי בסוף הריאיון שהיא חייבת לבקש סליחה על זה שהיא אף פעם לא באה אלינו אחרי שגיורא נעלם, ויכולתי להראות לה ביומן שלא רק שהיא באה אלינו כמה וכמה פעמים, אלא שהדברים שאמרה לאבא שלי היו משמעותיים ביותר, כמו למשל כמה גיורא אהב והעריך אותו ונהג לדבר עליו טובות.

מיכל: אם אני מנסה קצת לסכם את השיחה שלנו אז עולה שהחיים שלך, שהרבה בהם סובב סביב הנעדרות של גיורא, הפכו להיות רשת צפופה של ייצוגים של ההיעדר וחיפוש אחר דרכים לעטוף את ההיעדר בנוכחויות, וגם דרך לעשות סדר בבלגן ולנסות לתפוס את תעתועי התודעה. הסרט עוסק רבות בתעתועי התודעה: העדות של החבר שראה את גיורא שבוע אחרי שהטנק שלו נפגע, השאלות שהעדות הזו מעוררת על חמקמקות הזיכרון, וכמובן תעתועי התודעה שלך בנפאל, ההזיות, ואפילו הביטחון שלך בתור ילד שכל מה שקרה זה בגלל הקללה שקיללת את גיורא באותו ריב ילדים לפני שהוא חזר לצבא. אולי זה נכון גם לגבי היומן של אביך, מעבר לצורך הקונקרטי לעשות סדר במידע ובמידע הסותר ובמהומת האלוהים ששררה, יש בו גם צורך לעשות סדר בתעתועי הזיכרון, באינפורמציות הסותרות. אני חושבת על הפרסום של היומן בדיוק מתוזמן של ארבעים שנה אחרי שהדברים נכתבו, גם בזה יש שכבה נוספת של ייצוג; ייצוג של הייצוג. ובשכבתיות הזו, בעיניי, גם טמון המעשה האמנותי שבפרסום היומן, האמנותי שכוחו בהיותו מעשה צריבה אמיתי וכואב של החיים עצמם.

גילי: זה נכון מאוד, ואולי מה שאיפשרה לי העשייה של הסרט זה שמאז השלמתו אני מוקף יותר בייצוגים של גיורא מאשר בייצוגים של ההיעדרות שלו. נכון שאני עדיין מתעסק באינטנסיביות גם במה שמייצג את האובדן של גיורא, וזה בעיקר בגלל פרסום יומן החיפושים שכתב אבי, אבל בתוכי אני במקום מאוד שונה וחדש וטוב ביחס למה שהייתי פעם. בזכות המשבר הנפשי הזה והיעדר השפיות שחוויתי, הגעתי למקום שפוי ומשוקם שמאפשר לחיות ולהתאבל גם יחד.  

*לאתר הסרט "גחליליות".

**ליומן החיפושים ולעמוד הפייסבוק של יומן החיפושים אחר גיורא.

***לאנשים בלילה עם גילי מייזלר / תכנית הרדיו של קובי מידן.

***מאי 2014.