שם המחבר: מיכל דסברג

מקום שבו אפשר לחיות ולהתאבל גם יחד


ריאיון עם גילי מייזלר, יוצר הסרט "גחליליות"

בשנים האחרונות נפגש הבמאי גילי מייזלר עם תלמידי תיכון לצפייה ודיון בסרטו "גחליליות", העוסק בחיפושים אחר השריונאי גיורא מייזלר, אחיו הבכור, שתעלומת היעדרו במלחמת יום הכיפורים העסיקה את משפחתו במשך שנים. גילי נוהג לשבת עם התלמידים בזמן הצפייה בסרט כדי לחוות אותו שוב, יחד איתם ומנקודת מבטם, ומעודד אותם לשאול כל מה שעולה על דעתם. השאלות של התלמידים נעות בין האישי, להיסטורי ולקולנועי. נפגשתי עם גילי לשיחה על "גחליליות", ועל אחד מ"חומרי הגלם" שאסף לקראת עשיית הסרט ושהפך בחודשים האחרונים למיזם אמנותי בפני עצמו - "יומן החיפושים אחר גיורא" שכתב דוד מייזלר, אביהם, יומן שגילי מפרסם באתר אינטרנט שהקים במיוחד לשם כך ובו זמנית גם בפייסבוק, ארבעים שנה אחרי, בדיוק ביום ובשעה שבהם נכתבו הדברים.      כתבה בשני חלקים.

חלק א': הסרט
56 מרואיינים; 44 משתתפים; 96 שעות של ראיונות מצולמים; 20 שעות חומרי ארכיון מצולמים ממלחמת יום הכיפורים; 110 שעות חומר גלם מצולם מהנסיעה למזרח הרחוק; 650 שקופיות; 800 תמונות מאלבומי משפחה; מאות רבות של מסמכים; 40 שעות מוקלטות מטייפ סלילים; 650 עמודי "יומן החיפושים" שכתב דוד מייזלר, אביהם של גיורא וגילי, ובו תיעד יום יום, מספר פעמים ביום, את הפרטים ורסיסי המידע שהצליחו הוא ואמם לאסוף בחיפוש הנואש אחר גיורא.

אלו הם חומרי הגלם שאסף גילי מייזלר ושהיוו בסיס ליצירת סרט מרתק ומפתיע בן 80 דקות, "גחליליות", המספר את סיפורו של אחיו הבכור גיורא, אחד הנעדרים הידועים של מלחמת יום הכיפורים, ואת סיפורו שלו.

הסרט נע לסירוגין בין סיפור הלחימה בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, תעלומת היעדרותו של גיורא והעדויות הסותרות לגביה, לבין מסעו של גילי למזרח הרחוק, כעשור מאוחר יותר. ניתן לראות בשני מישורי הזמן הללו ובעשור המפריד ביניהם גם שני מישורי חיפוש; הראשון - בשנים 1973 - 1975 - הוא מישור ממשי ופיזי של החיפושים בישראל ובסיני אחר גיורא, שעקבותיו אבדו. השני - במישור התודעתי והמתעתע, הוא החיפוש של גילי אחר אחיו בנפאל, בשנת 84'. שני המישורים מייצגים גם את הפער בין הדורות; בין דור הצעירים שהתגייס ב-1973 וחווה על בשרו את השבר הנוראי שרבים מכנים "קו פרשת המים" בחברה הישראלית, לבין הדור האסקפיסטי, בוגר מלחמת לבנון, שנסע למזרח, חיפש את עצמו והתנסה בסמים.   
                                                                                               

מיכל: "גחליליות" מתייחס לכמה נקודות זמן בחיים שלך ולמוטיב החיפוש המתקיים בתקופות אלה: בילדותך, בזמן מלחמת יום הכיפורים, ובנסיעה שלך אחרי הצבא למזרח הרחוק. אבל יש גם זמן שלישי בסרט והוא ההווה, זמן עשיית הסרט. האם אתה מרגיש שגם בעשיית הסרט יש סוג של חיפוש? האם אפשר להגדיר את החיפוש בנקודת הזמן השלישית כאמצעי אמנותי של התמודדות עם הטראומה והאבל?

גילי: אני לא מרגיש שתהליך עשיית הסרט היה בהכרח תרפויטי בעבורי, וגם לא יכול להגיד שהמוטיבציה לעשות אותו הייתה לעבד את הטראומה. את המשבר הגדול וההתמודדות וההשלמה עם האובדן עברתי הרבה קודם לכן, בזמן המסע ההוא למזרח הרחוק, ב-1984 - 1985, ובתקופה הקצרה שלאחר הנחיתה בארץ. יחד עם זאת, מעבר לאיסוף החומרים, הריאיונות המצולמים וכתיבת התסריט, ביליתי בחדר העריכה כשנה וחצי ובכיתי שם לא מעט מול החומרים, והתמודדתי שם לא רק עם הכאב שלי, נגעתי גם בכאב שנשקף מולי, של כל האחרים שסבבו אותו וחסרים אותו גם הם, כך שאין ספק שזה עשה לי משהו.

מיכל: אז מה בכל זאת הייתה המוטיבציה לעשיית הסרט?

גילי: ראשית, הרגשתי שזה סיפור יוצא דופן שצריך להיות מסופר, וחיכיתי הרבה שנים עד שיכולתי לספר אותו. אפשר לומר שאפילו הלכתי ללמוד מספר שנים באוניברסיטה קולנוע וספרות למען המטרה הזו, ואחר כך לימדתי את עצמי עריכת וידיאו, כדי שאוכל יום אחד לעשות את הסרט המסוים הזה, להוציא את הסיפור הזה לאור. והייתה סיבה נוספת: הייתי צריך לתת לאנשים שהכירו אותי הסבר מה עמד מאחורי המודעה שפנתה לגיורא שפרסמתי בעיתון "הארץ" בשנת 85', אחרי שנחתתי מהמזרח ושאני מתייחס אליה בסוף הסרט. זה נכון שהשתגעתי, שעברתי את הגבולות של עצמי, אבל הסרט הוא מעין הסבר לעצמי ולאנשים שהכירו אותי, כדי שהם ואני נוכל להבין מה קרה לי ולמה פרסמתי את המודעה הזו. אחרי כל התהליך הזה הרגשתי שהשתקמתי.

                            גילי (מימין) וגיורא

מיכל: הסרט מאוד אישי אבל גם מאוד אמנותי, ואתה משמש בו גם בתפקיד הגיבור וגם בתפקיד הבמאי. אלו שני תפקידים מאוד שונים, השיקולים האמנותיים של הבמאי יכולים למשל לעמוד בסתירה לרצונותיו של גיבור הסרט. איפה התעוררו המתחים והדילמות, ואיך פתרת אותם?

גילי: זה באמת היה מאוד קשה. היו שני קשיים עיקריים: בתקופה הראשונה של עשיית הסרט לא החלטתי עדיין על מי הסרט - האם הוא על גיורא או בעצם עלי, והאם בכלל לספר את הסיפור שלי, כי בכל פעם שההתמקדות הייתה יותר בי הרגשתי שאני עושה עוול לגיורא.

מיכל: ככה זה בעצם היה לאורך כל חייך.

גילי: נכון, ולקח לי זמן לתפוס אומץ ולומר שהסרט הוא עלי ועל מה שקרה לי בעקבות הנעדרות שלו, ולא לחשוש מזה. הקושי השני היה לעמוד מול אנשי מקצוע מתעשיית הסרטים, שאמרו לי: "גילי, אתה טועה. אתה לא יכול להיות העורך של הסרט הזה. אתה גם הבמאי, גם התסריטאי, גם המפיק, גם התחקירן וגם הגיבור של הסרט. אתה לא יכול להיות גם העורך". ואני בכלל נכנסתי לכל התחום של קולנוע כדי שאוכל לערוך את הסרט הזה. אז זה לקח הרבה מאוד זמן, ואם מקובל להעריך שבסרט דוקומנטרי באורך של שמונים דקות יהיו כשמונים משמרות עריכה, אז בסרט הזה היו לפחות 150, והיו רגעי משבר. אחרי שעשיתי גרסת ראף קאט, שזה מעין "טיוטה" של הסרט, נעזרתי ביועצת עריכה. היה לי מאוד חשוב שהסרט יעבוד מבחינה אמנותית, מלכתחילה התייחסתי אליו כיצירת אמנות, ויחד עם זה התעקשתי שיהיו בו גם האלמנטים של תת-ז'אנר, שקולנוענים בדרך כלל לא מחשיבים כאמנות או כיצירה קולנועית, וזה תת הז'אנר שנקרא "סרטי זיכרון". אני רציתי לעשות שילוב של כל מיני מרכיבים ז'אנריים. מצד אחד יש בסרט מרכיב חזק של תעלומה, כמו בסרט מתח, ז'אנר שאפילו עומד בסתירה ל"סרט זיכרון", אבל גם התעקשתי שיהיו האלמנטים האלה של ההנצחה ו-"ספר לי על גיורא...".

מיכל: ואלה קטעים חיים וחזקים בסרט - כשמתארים את גיורא, את הצחוק שלו, את הג'סטות הקטנות, ואנשים מתרגשים ולא רק מספרים...

גילי: יש את הבחור שבכה והכחיש את הבכי.

מיכל: התכחשות שבעצם מתייחסת לדור שלם, הדור של גיורא היה דור שעדיין לא הרשה לעצמו לבכות, דור עם חוסן-יתר. הבכי של החבר מייצג כביכול שבר של דור שלם.

גילי: הפער הדורי מאוד נוכח, זה לא דור שנסע אחרי המלחמה לטייל במזרח. זה דור שהרגיש צורך, כריאקציה למלחמה, מיד לעמוד על הרגליים, לשאת הכול על הכתפיים. מרבית המרואיינים הם אנשים בעלי מקצועות קרייריסטים - רופא, קונסול, מנכ"ל, עו"ד, הם לא היו במודעות לפוסט טראומה ולא הרשו לעצמם, כמונו, לחפש את עצמם במסעות בעולם.

מיכל: דילמה בולטת בין תפקיד הבמאי ותפקיד הגיבור הייתה, למשל, כשאתה מגלה את היומן שאבא שלך כתב בנפאל, כשההורים שלך באו אז ב-1985 כדי לחלץ אותך משם, ואתה לראשונה קורא אותו מול המצלמה ונעצר בנקודה מסוימת ומודיע לצלם שאיתך ש״יש קטעים שאני מסרב לקרוא״. כבמאי, ודאי היית רוצה שגיבור הסרט יקריא את מה שכל כך זעזע אותו, אבל לא היית מסוגל. לקחת שם החלטה של גיבור ולא של במאי.

גילי: זו באמת דוגמה בולטת, אבא שלי כתב עלי משהו שבאותו רגע היה לי קשה לחשוף. היו גם דילמות קטנות יותר, של עד כמה להיחשף בסרט, אבל ברגע מסוים היה לי ברור שאני הולך עם זה עד הסוף, שאני מחויב לסיפור.

מיכל: המחויבות לסיפור היא גם חלק מהעירוב שבין האמנות והחיים, גם בסרט וגם בחיים שלך. למשל, המודעה שפרסמת בעיתון כשחזרת לארץ היא סוג של אנלוגיה למודעות שההורים שלך היו מפרסמים כשחיפשו את גיורא; המודעות מתכתבות ביניהן. אולי זה ניסיון לתת משמעות לחיים באמצעות הקבלות, מטפורות וניגודים. או למשל, בעריכת הסרט בחרת להשאיר את הקטע שבו אחד המרואיינים פונה לאיריס אשתך, שיחד איתך הפיקה את הסרט, ואומר לה שבעצם היא הגיבורה האמיתית כי היא עברה איתך כל החיים את הסיפור הזה. לרגע, מדמות שמאחורי הקלעים של הסרט, היא הופכת לדמות מרכזית, כסוג של אנלוגיה לך ולגיורא; אתה האח הקטן, הדמות שהיא לכאורה משנית בדרמה הגדולה והטרגית הזו, הופך להיות הדמות המרכזית בסרט. זה היה מאוד חזק בעיניי כי כל רגע אתה מסיט את המבט של הצופה עוד קצת הצידה, לעוד ועוד דמויות שהסיפור הזה שינה את חייהן.

גילי: זה נכון. אולי זה לא קשור אבל אחת המחמאות הגדולות ביותר שאני מקבל זה כשאנשים אומרים לי שהם צופים בסרט שוב ושוב ובכל פעם הם שמים לב לפרטים חדשים ומגלים משמעויות נוספות. בצפייה הראשונה עסוקים בעלילה עצמה, בתעלומה. הרבה אנשים אמרו לי שעד סוף הסרט הם עוד קיוו שגיורא יחזור. בכוונה בניתי את הסרט כסיפור מתח כי ככה באמת אפשר לתאר את השנתיים של החיפושים וחוסר הידיעה שעברנו. הצפייה השנייה משחררת מהצורך לדעת מה יקרה בסוף ומאפשרת לשים לב לרבדים נוספים.

            יומן החיפושים אחר גיורא 

לחלק ב' של הכתבה: היומן 

*לאתר הסרט "גחליליות".

**ליומן החיפושים ולעמוד הפייסבוק של יומן החיפושים אחר גיורא.

***לאנשים בלילה עם גילי מייזלר / תכנית הרדיו של קובי מידן.

****המפגשים עם הבמאי גילי מייזלר מיועדים לתלמידי י' - י"ב. עוד על אודות היוצר ומפגשיו.

*****מאי 2014.

יש למלא את הפרטים

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.