לקבל, לדמיין, ליצור

פריז. מאי 2013. אני הולכת לראות הצגה של להקת Non Nova, הצגה ללא מילים. ברקע: "אחר הצהריים של פאון", של דבוסי. זה גם שם ההצגה. השחקנית/בובנאית לבושה בבגדי נזירים. הדמויות על הבמה: שקיות פלסטיק בצבעים שונים שהתעופפו באוויר וניהלו דיאלוג של מלחמה ושלום. הצגה אבסטרקטית לחלוטין, ללא סיפור, אך עם המון דרמה וקצת הומור.

לא הייתה בהצגה שום קריצה לילדים או מאמץ למצוא חן. אפילו הסוף היה "רע"... השקיות השחורות הרבות כבשו את השקית הוורודה הבודדת... נפלא!!! ישבתי והתמוגגתי בחברתם של כ-100 ילדי כיתה ב'. המורים המלווים לא השתיקו את הילדים בקול, כשהתלחששו ביניהם. ברור שהתלחששו. הלוא היה להם צורך להגיב לחיזיון הזה. היה שם המון כבוד - כבוד לאינטליגנציה של הילדים, כבוד לתאטרון, כבוד של הילדים אל הבמה. נפעמתי. למרות קרבתם של הילדים אל הבמה עד כדי נגיעה, אף אחד לא קפץ ונגע בשקיות במהלך ההצגה.

כיוצרת וכצופה, ההעדפה הראשונה שלי היא תאטרון לא קונבנציונלי; תאטרון שבו הדמיון והמחשבה של הצופה הם חלק אינטגרלי מהחוויה התאטרונית. אני מחפשת את התאטרליות שבתאטרון. הקהל בעיניי צריך להיות נוכח, מפליג בדמיונו ושותף לחוויה הלא-ריאליסטית הזאת הנקראת תאטרון; חוויית תאטרון היא דיאלוג בין היוצרים והצופה.

חוויות הילדות שלי כצופה צעירה נשארו חקוקות בלבי והן מלוות אותי עד היום. כילדה, הייתי מבלה שעות בהתבוננות בספרים של אמי על אודות הציירים המפורסמים. קסמו לי במיוחד ציוריהם של מרק שאגאל והאימפרסיוניסטים. בחדרי היו תלויים פוסטרים של רקדניות וגם בהן הייתי מתבוננת שעות, בוחנת כל וריד ונים בגופן המתוח והרך בו זמנית. בקולנוע נמשכתי ליוצרים גדולים כמו ג'ין קלי ופרד אסטר, דני קיי ודונלד אוקונור – אמנים רבגוניים, מצוינים, מדויקים, אסתטים, חרוצים וקומים.

סבי, יעקב טימן ז"ל, היה שחקן וממייסדי תאטרון "המטאטא". הוא נפטר כשהייתי בת שבע. אני זוכרת אותו על הבמה בהצגה "הציפור הכחולה" ובסרט "קזבלן". בבית הייתי שומעת סיפורים על ימי תאטרון "המטאטא" והאווירה ששררה אז, של מאבקים ותשוקה. בביתו נותרו אביזרים ותמונות, וכל אלה חלחלו אל נפשי שקיבלה מידע זה בצימאון רב. ספגתי ממנו אהבה אדירה לבמה, אכפתיות רבה לכל הקשור לתאטרון, ותשומת לב לפרטים, לחשיבותו של ניקיון פיזי של הבמה ולשמירה על איכות באופן כללי.

המפגש הראשון שלי עם פנטומימה על הבמה היה כשהייתי בכיתה ד' ולקחו אותנו לראות הופעת פנטומימה של "שלישיית בוקר" באולם תאטרון גדול מאוד. היה זה כמדומני התאטרון הקאמרי או בית ליסין. אני זוכרת שישבתי בצד הימני של האולם, הבמה נמצאה באלכסון משמאלי, רחוק מאוד ממני. אני זוכרת את ההמולה של הילדים סביבי, ואותי חושבת לעצמי שבטח אני היחידה שהמופע מעניין אותה. שפת התאטרון של הפנטומימה דיברה אליי כבר אז, וקטע אחד מהמופע אני זוכרת במיוחד, אף על פי שעברו מאז כ-37 שנים. האם הייתי זוכרת יותר, לו הייתי יושבת קרוב יותר, וצופה בתנאים ההולמים לגודלי הפיזי? סביר להניח שכן.

אי אפשר להקל ראש בתנאי הצפייה. בגילאים צעירים כאלה, כשהפרספקטיבה לגבי חלל שונה לחלוטין מעצם העובדה הפשוטה שילדים הם קטנים יותר פיזית ממבוגרים... חשובה עוד יותר הקירבה לבמה המאפשרת לראות את הפרטים הקטנים, האינטימיות של אולם שאינו גדול מדי, עם החשכה ואפשרות נוחה לישיבה בו; חוויה אינטימית, מיוחדת, המאפשרת להתרכז במתרחש על הבמה. חשובה עד מאוד גם ההכנה לקראת הצפייה, ושיחה עם השחקנים, היוצרים, לאחר ההצגה;

שנים מאוחר יותר, מעט אחרי שסיימתי את התיכון, צפיתי לראשונה בהופעה של להקת התאטרון הפיזי מומנשאנץ, היוצרים ללא מילים ועושים שימוש בחפצים המשנים את צורתם תוך כדי ההופעה. העבודה שלהם אבסטרקטית ביותר ובאותה עת - מבטאת תקשורת אנושית ורגשות ברורים ומדויקים. הלהקה הזו המחישה לי את החופש שביצירה. זו הייתה השראה נפלאה בעבורי, שיעור חשוב בהבנה שאין מגבלות לדרכי הבעה. הכול אפשרי כל עוד החוויה מתקשרת עם הקהל ו"עוברת" אליו. ראיתי אז, כי לתאטרון צורות רבות וכי אין מותר ואסור. השאלה היא תמיד רק - "איך".

אמן מקבל השראה מקשת רחבה מאוד של נושאים – ציור, אמנות ויזואלית, מוזיקה, ספרות – ומרגעים שגרתיים בחיים שבעבורו הם אינם שגרתיים כלל וכלל. גם ציפורים על כבל חשמל והדרך שבה הן פורשות כנפיים לתעופה, הן בסיס והשראה ליצירת רגע על במה. ככל שאנו, בני האדם, שונים ומגוונים, כך גם היצירה שלנו עשירה ומגוונת על הבמה.

ביצירה לילדים הכול מתחדד ומקבל משמעות ואחריות רבה אף יותר. יצירה לילדים חייבת להיות מאתגרת מחשבתית, מגרה את הדמיון, בעלת מעוף, מזינה את הנפש, מאפשרת לילדים להשלים בחשיבתם  את מה שאינו מוצג על הבמה. אני מאמינה שככל שהילדים ייחשפו לדרכי הבעה שונות, חדשות ומגוונות באמנות, כך ירחב עולמם כבני אדם והם יהיו פתוחים לקבל, לדמיין, ליצור. כך יוכלו לבנות חברה סובלנית ואמפטית יותר.

*רותי תמיר היא שחקנית, פנטומימאית, בימאית ויוצרת תאטרון. ברפרטואר של סל תרבות ארצי היא מופיעה בפני תלמידים בכל הגילים עם: ארבעה משלים ומלכה (לתלמידי ג' – ה'); פנטומימה-פה (לתלמידי ד' – ט'); פנטומימה-פה לקטנים (לילדי גן – ב'); ספר, אישה, בית (לתלמידי י' – י"ב).

**לאתר של רותי תמיר, ולתכנית "מה זה מוזה?" - ירון לונדון מארח את רותי תמיר.

***על המופע "ספר, אישה, בית" / מסע אל מחוזות רחוקים-קרובים.

****אפריל 2014.