שני שירים

ביוגרפיה

לֹּא אֵרְעוּ דְּבָרִים מְיֻחָדִים.
דָּבָר מִלְּבַד חֲרָטוֹת גְּדוֹלוֹת וּמַעֲשִׂים קְטַנִּים
קוֹרוֹת חַיַּי צָפִים בַּנָּהָר הַגָּדוֹל:
הָיִינוּ מְאֻשָּׁרִים מְאֹד וְאֻמְלָלִים מִדַּי
לָהַבְתִּי יַעַר
בִּשַּׁלְתִּי, אָכַלְתִּי, שָׁטַפְתִּי כֵּלִים. יָדַי קָלְפוּ וְהִתְקַלְּפוּ
אֶת הַכְּבִיסוֹת הַס מִלְּהַזְכִּיר: מְלָאכָה הַמְכַלָּה עַצְמָהּ.
הָיוּ בִּי כַּמָּה מַחְשָׁבוֹת עֲמֻקּוֹת וְכַמָּה טִפְּשִׁיּוֹת לְמַדַּי
מִלִּים הִתְעוֹפְפוּ מִמֶּנִּי
צִפֳּרִים מֵתוֹת עַל רִצְפַּת הַמִּטְבָּח.

הָיִיתִי לַחֲלוּפִין: אִשָּׁה, יָם, תְּלוּלִית עָפָר, גֵּב וְאֶבֶן בַּמִּדְבָּר.
(בְּהַתְאָמָה: אִמָּא טוֹבָה, אִמָּא רָעָה, מְאַהֶבֶת, מְשׁוֹרֶרֶת, אֲבוּדָה).
בַּדֶּרֶךְ הָאֵינְסוֹפִית שֶׁרֵאשִׁיתָהּ תְּהוֹם וְאַחֲרִיתָהּ עָפָר
רְגָעִים שֶׁל יֹפִי פְּרָאִי
וְעָשָׁן.
אֵם הַדֶּרֶךְ שׁוֹלַחַת יָד בְּנַפְשִׁי
אֲנִי פּוֹשֶׁטֶת צַוָּארִי לִקְרָאתָהּ
אַיִן תַּחַת אַיִן.

שיר חורף בירושלים

וְהָרוּחַ סָתְרָה אֶת פְּנֵי הָרְחוֹב.
וְהַגֶּשֶׁם מַכֶּה כְּחַשְׁרַת זִכָּרוֹן.
לַעֲבֹר וְלָשׁוּב – וְתָמִיד לֶאֱהֹב
בְּעֶבְרָה, בְּצָרָה, בְּדַלּוּת, בְּחָרוֹן.

כְּבָר כִּמְעַט צָהֳרַיִם. אִם אֶעֱבֹר עַל גְּדוֹתַי
וְאָצִיף אֶת הָרְחוֹב, אֶת הָעִיר, אֶת הַכְּרַךְ
רַק אַל תְּאַבְּדֵנִי. כָּל חַיַּי, כָּל מוֹתַי,
נָא אַל תַּטְבִּיעֵנִי בַּזְּמַן הַנִּתָּךְ.

עַכְשָׁו גַּעְגּוּעִים לְמַעְלָה מִן הָהָר.
וְהַשֶּׁקֶט צִפּוֹר קוֹרַעַת עֲנָנִים.
וּבָעִיר הַמְסֹרֶגֶת רַק הַנֶּצַח נוֹתָר
מְנַהֵם נֶחָמָה, מְרַפֵּא אֲבָנִים.

וְקַר מְאֹד בָּעִיר. רָטֹב וְלֹא מִבֶּכִי
גַּעְגּוּעִים, כְּצֹאן אָדָם, פּוֹעִים בָּרְחוֹבוֹת.
וְשׁוּב אֵ-לִי, מִבֶּכִי עַד לְדֶחִי
אַתָּה עוֹלֶה בִּי חַי, כָּאוּד מֵחֳרָבוֹת.