שם המחבר: בכל סרלואי

על הכתיבה


מי שרוצה לכתוב, חייב לקרוא, והרבה. בלא קריאה אין כתיבה, ויש צורך בהתמסרות ורצינות ואומץ, שכן קריאה כרוכה במוכנות להיפצע על ידי מילים ונפש אחרת. כיום אנו עסוקים כל הזמן במיסוך הקול שלנו דרך מדיה ומסכים ורעש והמולת היומיום, ולכן יכולת ההאזנה ואמנות הקשב בטלות ברעש הגדול. זהו אימון טוב לחיים, המלמד כיצד להיות אדם בעל נפש: לבחור שעה ביום שמנותקת מכל מדיה, ולשהות רק עם עצמך. כך נולד גם הקשב לזולת. לאט לאט מתכונן הקול: מתוך הדינמיקה הפרטית ומתוך המרחב האנושי, שמדייקים את הנפש ומעשירים אותה.

בזמן קריאה יש חובה לענווה ולשיפוט. ענווה - משום שכדי לחוות את קולו של האחר יש צורך בהכנעה וקבלה מוחלטת. וחובת השיפוט - להבחין בין גבוה ונמוך, בין יפה ומכוער, בין טוב לרע. חוסר השיפוט והאבחנה הוא אחד מפגמיו החמורים ביותר של העולם הפוסט מודרני. אי היכולת ליצור הבדלה בתוך התרבות גורמת להשטחה ולדלדול רוחני.

כאישה דתייה שחייה סובבים סביב טקסטים ופרשנות שלהם, אני מוקפת מילים מכל סביבותיי. אני מוצאת את העברית כמרגשת ביותר: שפה שכושר החיות שלה מקדים את המהלכים הרוחניים של העם היהודי. הכתיבה שלי היא ניסיון להיות חלק מן העולם הפרשני-דרשני שאני יוצאת מתוכו מחד, וניסיון למצוא ולמצות את עצמי מחדש כנגד טקסטים אלה מאידך. הכתיבה מהווה המשך לארון הספרים היהודי שאני חלק ממנו, וניסיון אישי, מרדני לעתים, לכתוב את עצמי מתוכו מחדש.

הפערים בין קודש לחול קיימים במחשבה ובמעשה שלי, ושנים ארוכות ורעות חשבתי שאין להם מאחה. חששתי שיהיה עליי לוותר על חלק ניכר מהדברים שלא אוכל לחיות בלעדיהם, עד שנחשפתי לתורת החסידות, המדברת על נשיאת הפכים, ועל חיים שיש בהם "אורות דתוהו בכלים דתיקון". זוהי עמדה בה הסתירה מאפשרת להכיל מציאויות קשות, הפוכות ומכאיבות בתוך מציאות שכולה בחירה בתיקון. עולם כזה מכיל את סתירותיו ונבנה מהן; בעבורי, זהו עולם של גאולה.

המציאות שלי היא טקסט. אני מרגישה שאופן החשיבה שלי מורכב ממילים, שברי פסוקים ותפילה מתמדת. בתוך הנפש, הקולטת את כל הרשמים שאני חשופה אליהם, נוצר מעשה אלכימי של התגבשות: בנפש מותכים כל החומרים למערכת אחת עמוקה, שעשויה לצאת בשיר: התחושה הארוכה, הסבלנית והקשה של "דגירה", ההרגשה שעמוק בנפש מתקיים תהליך שאין לדעת את חקרו ואין להתבונן בו אלא רק לאפשר את קיומו, כפי שאומרת וירג'יניה וולף: "יש להניח לנפש לחוג את כלולותיה בחשיכה".

אני כותבת בצורה חופשית וכן בקונוונציות הקלסיות. התחלתי לעשות זאת כאשר חשתי שהאמנות המודרנית, על אף גבהיה הבלתי מעורערים, זנחה את האוּמנות, את מלאכת האמן היגעה, הענווה והסבלנית. נראה שהמציאות הפוסט מודרנית, על אף חירותה הרבה, בוחרת בחירות הביטוי על פני כליו, באופן שגורם לתוכן ולצורה להיות רופפים. כמשוררת, אני מוצאת את הכתיבה בצורות החמורות כמאפשרת מאוד. הצורה הקלסית מהווה בעבורי מעין סכר עבור הסערה: הסכר מאפשר את הטיית אפיק הנהר לנתיב הרצוי.

איני יודעת מתי אבחר בסגנון כזה או בסגנון אחר. לעתים אני חשה שהצורה מובילה אותי; לעתים אני מוליכה אותה. אך בדבר אחד אני משוכנעת: על המשורר להתנסות בסגנונות שונים כדי לשכלל את אופני הביטוי שלו ומשמעותם. אפשר לראות זאת גם בהקשר הדתי האישי: אני אישה סוערת מאוד וחופשייה ביותר בדעתי, החיה חיים שיש בהם גבול גדול. בשני המקרים מעניק לי הגבול עומק ומרחב.

אני כותבת כאישה, מתוך חוויות שאופייניות לנשים והן אוניברסליות בעת ובעונה אחת. השירים שנכתבו אחרי "בית בחיק הלילה" הם אישיים מאוד ועם זאת מעזים לעסוק בחומרים שההקשר שלהם רחב יותר מהמנעד הפרטי שלי. יש בכך ניסיון למצוא ולבחון את עצמי גם כאישה וגם כאדם. אני רואה את התנועה הזו שבין הנשי לאנושי כתנועת מטוטלת, שנוגעת כל פעם במקום אחד, אבל תמיד באותם כיוונים. 

אדם יוצר תמיד כנגד משהו, מול איזה כוח שמתנגד לו. נשים, בעיקר בחברה הדתית, יוצרות גם כנגד התנגדות מובלעת או מפורשת של הסביבה. הדרך הטובה ביותר לשאת את ההתנגדות היא לעוף מעל החומות שהיא מציבה לך. בכל חברה יש להתמודד עם האדישות המוסרית, האנושית והרגשית. אני חושבת שלחיות כיוצר - ולא משנה איך, מבחינתי כל מה שנעשה מתוך כוונה והתכוונות ועבודה ורצינות הוא יצירה - זו מתנה גדולה לעצמך ולעולם, וניצחון על שרירות הלב של העולם. וזוהי בעיניי תכלית האמנות: לעשות את העולם למקום נקי, קשוב ודק יותר.

       

ביוגרפיה
לֹּא אֵרְעוּ דְּבָרִים מְיֻחָדִים.
דָּבָר מִלְּבַד חֲרָטוֹת גְּדוֹלוֹת וּמַעֲשִׂים קְטַנִּים
קוֹרוֹת חַיַּי צָפִים בַּנָּהָר הַגָּדוֹל:
הָיִינוּ מְאֻשָּׁרִים מְאֹד וְאֻמְלָלִים מִדַּי
לָהַבְתִּי יַעַר
בִּשַּׁלְתִּי, אָכַלְתִּי, שָׁטַפְתִּי כֵּלִים. יָדַי קָלְפוּ וְהִתְקַלְּפוּ
אֶת הַכְּבִיסוֹת הַס מִלְּהַזְכִּיר: מְלָאכָה הַמְכַלָּה עַצְמָהּ.
הָיוּ בִּי כַּמָּה מַחְשָׁבוֹת עֲמֻקּוֹת וְכַמָּה טִפְּשִׁיּוֹת לְמַדַּי
מִלִּים הִתְעוֹפְפוּ מִמֶּנִּי
צִפֳּרִים מֵתוֹת עַל רִצְפַּת הַמִּטְבָּח.
להמשך קריאה

*המפגשים עם המשוררת בכל סרלואי מיועדים לתלמידי י' - י"ב.

בַּכֹּל סרלואי, ילידת 1983. נולדה וגדלה בירושלים, תושבת כוכב השחר שבמזרח בנימין. אימא לאורה מעיין. למדה תנ"ך וספרות במכללת בית וגן בירושלים, ולימדה ספרות בבתי ספר תיכון שונים. כיום היא מורה לספרות ומגישה לבגרות בבית ספר "אור תורה" בירושלים. בעבודת ההוראה שלה היא נותנת דגש על הרלוונטיות של יצירות ספרות, שנכתבו בזמנים מרוחקים, לחיי התלמידים ולהתמודדויות ולקונפליקטים שלהם בימינו שלנו. היא מנסה להראות כי ספרות טובה היא כמו יד המושטת מזמן ועולם אחר אל נפשו של האדם בן זמננו, היא רלוונטית לחייו תמיד. במקביל לכך היא מעודדת את תלמידיה לשתף את הכיתה בספרים שהם קוראים ואוהבים, כדי לעודד אותם לחשיבה ביקורתית ולגילוי עולמם שלהם בספרות לסוגיה השונים. החל משנת 2008 מפרסמת ב"מעריב" וב"מקור ראשון" מאמרי דעה וביקורת ספרות ותרבות, העוסקים בפמיניזם, יהדות וספרות. במאמריה על ספרות הנוער היא בוחנת אותה כנייר לקמוס לזרמי העומק של החברה והתרבות המערבית. בשנת 2010 השתתפה בעריכת "גיליון נשים" של "משיב הרוח", שעוסק בנשים וביצירתן. זה למעלה מעשור מפרסמת שירים באופן קבוע בכתבי עת ומוספים ספרותיים. ספרה הראשון, "בית בחיק הלילה", ראה אור בהוצאת אבן חושן בשנה האחרונה ובתוך חמישה חודשים יצא במהדורה שנייה וזכה לביקורות מהללות. מנחה סדנאות כתיבה יוצרת לנוער ומבוגרים ב"בית מורשת אורי צבי גרינברג" ובמסגרות חינוכיות ותרבותיות שונות. 

**אפריל 2014. 
 

יש למלא את הפרטים

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.