היסטוריה בגובה העיניים

באחד מימי העצמאות צפיתי בטלוויזיה ובין שלל הסרטים הישראליים המוקרנים מדי שנה, חיפשתי סרט על יום העצמאות, סרט אותנטי על אודות הרגעים הדרמטיים הללו באולם ההכרזה, ולהפתעתי, לא מצאתי אף לא סרט אחד כזה. כמי שאוהב להכיר את ההיסטוריה של "מאחורי הקלעים", דרך האנשים שחוו את האירועים ולא דרך תיווכם של היסטוריונים, צצו מיד במוחי תהיות לגבי הרגעים הכל כך קריטיים לגורלה של האומה והאנשים שהיו שם באותם רגעים: מי הם היו? כיצד הייתי אני מגיב לו הייתי שם? והאם ייתכן שמישהו מהנוכחים באולם עדיין בחיים? תוך כדי שאני מחשב את מניין שנותיה של המדינה, הבנתי שעליי לצאת מיד למשימה, שכללה תחקיר וחיפוש מדוקדק אחר רשימת המוזמנים לאולם שהיה גדוש באנשי היישוב. עד מהרה הסתבר לי, לצערי, שרשימה כזו כבר אינה קיימת ולכן החלטתי לבדוק מי תיעדו את האירוע.

החיפוש הוביל למפגש עם שדרה מרתקת של אנשים ובראשם לאה אקסלרוד, שהיא ובעלה נתן תיעדו את המתרחש במדינה המתהווה ב"יומני כרמל", מהדורות החדשות של פעם שהוקרנו באותם ימים בבתי הקולנוע. אט אט מצאתי אנשים נוספים שנכחו באולם ואף שמרו בביתם תיעוד של אותם רגעים היסטוריים. התחלתי לפקוד את ביתם ולנסות לשכנע אותם להצטלם ולספר את סיפורם. רבים מהם לא הבינו מדוע אני מתעקש לפגוש אותם ולשמוע על עברם, עבר שאפילו בני משפחתם לא שמעו עליו בפירוט כזה, ולא האמינו שסיפור חייהם יכול לעניין מדינה שלמה. מקץ חודשים ארוכים של שיחות עם הנוכחים באולם בביתם ותוך כדי ניסיון לגלות נוכחים נוספים, הושלמה התמונה.

כעת היה צורך לצאת עם המצלמה ולצלם את הסרט. אין ספק כי הזמן הוא גורם חשוב בצילום סרט דוקומנטרי שמשתתפים בו אנשים שכמה מהם כבר עברו את גיל תשעים. פניתי לכל הקרנות הציבוריות ולגופי השידור, נעניתי במילים חמות אינספור אך לא במעשים. משום כך, החלטתי ליצור את הסרט באמצעים העומדים לרשותי. קרן האור הגיעה בדמות צלם מופלא, רותם ירון, חבר יקר אשר נרתם למשימה, ויחד עימו דילגנו בערבות ההיסטוריה ללא פחד, עם הרבה מאוד אהבה וסבלנות לאנשים שסיפור חייהם מרתק ועם בוא המאה ה-21 הם נשכחו מזיכרון. עברנו בין בתיהם של הנוכחים בטקס, גילינו מחסנים נסתרים ועולמות מפתיעים בקרב מי שלקחו חלק בטקס בשלבי התכנון השונים שלו: חנוך מנדלבאום הנגר, שהנגרייה שבה עבד קיבלה את המשימה לבנות את הכיסאות והשולחן שעליו תיחתם ההכרזה; זאב שטיינברג - נגן ויולה בתזמורת הפילהרמונית, שהוא וחבריו לתזמורת ניגנו באותו אירוע; פדור שנון - טכנאי סאונד שעבד בחברת "צליל", בנו רותנברג - צלם סטילס וחוקר ארכיאולוגיה, יעל מדיני - בתו של משה שרת, שהייתה בת 18 בעת ההכרזה; רבקה ברנובר - מזכירתו של דוד בן-גוריון, שבמו ידיה הדפיסה את הכרזת העצמאות; העיתונאים דוד גלעדי מ"מעריב" וגבריאל צפרוני מעיתון "הבוקר"; אריה הנדלר - חבר הפועל המזרחי, גיורא חנוך - הנער הצעיר ביותר בטקס, רלף הלינגר - טכנאי צליל מחברת "רדיו דוקטור" ואלקנה גלי - מזכירו הראשון של משה שרת ושל בן-גוריון.

אט אט החל להירקם סיפור הכרזת העצמאות מבעד לדמויות שמאחורי הקלעים של הרגעים שהובילו ל-32 הדקות של הטקס הקצר שהחל בשעה 16:00 בדיוק, בשדרות רוטשילד 16 בתל אביב.

מלאכת העריכה לא הייתה פשוטה כלל. לאחר שנה של צילומים היו בידינו שעות רבות של חומרי גלם ובהם ראיונות וסצנות מרתקות. היה עלינו לוותר על חומרים רבים ולצמצם את סיפורם של הנוכחים, אך יחד עם זאת לדאוג לכך שיישאר בידינו סיפור רצוף ומעניין שנותן נקודת מבט, שהיא בו זמנית אישית אבל גם היסטורית, המלמדת על העבר אבל גם מאירה את ההווה, שמעידה על ההזדקנות הבלתי נמנעת אבל גם משאירה קסם שלא פג עם השנים. לאחר כשנתיים של עריכה מפרכת ושילובו של עורך וחבר נפלא נוסף, טמיר אבידור, ומתוך עצמאות אמנותית מוחלטת ללא תלות בשום גוף שידור, נוצר הסרט "מדינה ביום אחד".

ההקרנה בפני קהל המשתתפים בסרט התקיימה בסינמטק תל אביב והיה זה מפגש מרגש במיוחד. לצערי, בשבועות שלאחר מכן הלכו לעולמם רבים מהמשתתפים והם הותירו חלל עמוק בתרבות ובהיסטוריה המקומית (גם אם זו לא תמיד התעניינה בהם). מאז הוקרן הסרט בפסטיבלים ברחבי העולם ובערוץ הדוקומנטרי יס דוקו. התגובות הנלהבות והמרגשות מעידות בעיניי אולי יותר מכול על געגוע לערכים ולאהבה אמיתית (ולא לכסף), ועל בסיס אנושי המשותף לכולנו וחוצה גילים וגבולות.
 

 לצפייה בטריילר של הסרט "מדינה ביום אחד".

*מרס 2014.