אקדח ושמו שירה

במסגרת פעילות סל תרבות עירוני נפגשים השנה למעלה מ-1,800 תלמידי השכבות ט'-י"א בראשון לציון עם המשורר רוני סומק. סך הכול צפויים להתקיים השנה 23 מפגשים עם המשורר בחטיבות הביניים ובתיכונים שונים בעיר. במהלך המפגשים סומק משתף את התלמידים בדרך אותה עשה מאז ששיחק כדורסל בקבוצת הנערים של מכבי תל אביב ועד שהסכים לראות את עצמו כאדם כותב ולקבל על עצמו את התואר - משורר. הוא משוחח איתם על תחושת השחרור שמביאה עימה הכתיבה ועל החשיבות שבהעלאת המחשבות והרגשות על דף הנייר, וגם על החיים והחוויות שהם מזמנים, המהווים מקור לכתיבה.

"הרבה פעמים שואלים אדם כותב 'איך התחלת לכתוב?', והרבה תשובות מדברות על פצע, על נקודת משבר. הסיפור שלי קצת שונה; לא רציתי להיות סופר או משורר ואפילו את השיר הראשון שלי, כתבתי ולא ידעתי שזה שיר. זה היה פתק שכתבתי ורגע לפני שנתתי אותו קלטתי שזה שיר. זה היה רגע מבהיל. בהמשך שלחתי שני שירים לשני אנשים שלא הכירו אותי – למשורר דוד אבידן ולעורך מדור הספרות של "מעריב" באותם ימים, דוד גלעדי. שלושה שבועות לאחר מכן השיר שכתבתי התנוסס בראש המוסף הספרותי, אבל במקום רוני סומך הדפיסו בטעות רוני סומק". כך נפתח אחד המפגשים של סומק עם תלמידי שכבת י"א באחד התיכונים בראשון לציון.

כמנהלת סל תרבות עירוני אני רואה מטרה חשובה בהרחבת מפגשי הספרות המתקיימים במסגרת סל תרבות לתלמידי העיר. נפגשתי עם רוני סומק, כדי לברר עימו כמה שאלות על אודות שירה, אמנות וסל תרבות.

מהי המשמעות עבורך, כמשורר, במפגש עם תלמידים?
"אני רואה את עצמי כקאובוי של שירה, מישהו שעובר ממקום למקום ומנסה להשאיר ריח של אבק שריפה. לאקדח שלי קוראים שירה. מכיוון שאני מורה ואני מכיר את המסגרת של בית הספר, יש לי שאיפה להרחיב את השירה, לצאת מתוך ארון הספרים שהתלמידים לומדים ולהראות להם, למשל, שמשורר לא חייב להיות תמיד עם פצע. אני תמיד מספר לתלמידים שבשעה שהתחלתי לכתוב שירה הייתי שחקן בקבוצת הכדורסל נערים של מכבי תל אביב והרגשתי שקיים פער בין מגרש הכדורסל למגרש הכתיבה. היום אני בא ואומר לתלמידים ש'המחתרת' שהייתי בה, כשהסתרתי את כתיבתי, היא לא מחתרת טובה לשירה. דבר נוסף וחשוב יותר בעיניי הוא היציאה מן ה'חדר האטום'. חשוב לי להגיע לתלמידים כדי שישמעו את השירים שאני כותב וחשוב לי לקלוט את התגובות שלהם דרך האנטנות שיש לי."

האם אמנות יכולה, לדעתך, לשנות בני אדם?
"אמנות יכולה להפוך את החיים של אנשים ליותר יפים. יש סיפור על איכר יפני, שקנה בכסף המועט שהיה לו רק חצי כיכר לחם במקום כיכר שלמה ופרח. כשחזר לביתו ונשאל למה קנית רק חצי כיכר לחם ומה נעשה עם הפרח, הוא ענה: הלחם כדי שנוכל לחיות והפרח כדי שיהיה בשביל מה לחיות."

מהי החשיבות, לדעתך, במפגש של תלמידים עם שירה במסגרת פעילותו של סל תרבות?
"בעיניי כל המפעל הזה שעוצר את הלימודים באמצע היום ואומר לתלמידים שבין שיעור מתמטיקה לשיעור אנגלית אתם הולכים להיפגש עם שירה בצורה אחרת, הוא מפעל שגורם לתלמידים להאמין ששירה זה לא משהו שמסתתר בחדרים, אלא היא החיים עצמם. יש תמיד, אחרי כל מפגש כזה, כמה תלמידים שבאים לדבר, להראות שירים, לשלוח שירים, לפתוח מגירות נפש ולהאמין בך. אז אני מרגיש כמו קטר שמתחברים אליו עוד קרונות. לא תמיד זה קל כי לפעמים אנשים מחכים למפגש כזה כדי לספר דברים שלא היה להם אומץ לספר למישהו אחר ואני מרגיש בר מזל שהם בחרו בי. אני גם מרגיש שאני בונה גשרים; בין מזרח למערב, בין מדינת השירה למדינת 'הלא אוהבי שירה', אני מרגיש כמו הפסנתרן שרואים בבית מרזח של מערבונים – אדם שמניח את הפסנתר שלו לא באולם הקונצרטים אלא דווקא במקום שיש בו ריח של אבק שריפה".

אם כך, האם החיים בעיניך הם "בית מרזח"?
"יכול להיות... כן, גם כיתה היא סוג של בית מרזח כזה."

השיחה עם סומק, כמו המפגשים הספרותיים שהוא מעביר לתלמידים, מרתקת. מלבד היותה מלאה בשלל דימויים ומטאפורות, היא מחברת בין העיסוק באמנות לבין השיח היומיומי ומותירה ניחוח של שירה ותחושה של התרוממות. בסוף כל מפגש עם תלמידים, סומק מותיר זמן לשאלות. שאלות התלמידים נוגעות בתחומים שונים – חלקן יומיומיות וחלקן יותר מעמיקות. להלן מספר שאלות שהופנו לסומק על ידי תלמידים;

למה נשארת עם השם רוני סומק?
"הרגשתי שזה לא שינוי דרמטי. הכתיבה והרצון להיות בעולם הזה באו לי בהפתעה. לג'ורג' אורוול יש סיפור על איש שלבש מסיכה והפנים גדלו להתאים לה. זה לא המקרה שלי. כשזה קרה, נראה לי שכל החיים הייתי שם."

יש כסף בעולם הספרות?
"בשירה אין כסף אבל יש בה זהב. אני לא מכיר משורר שמתפרנס מזה, אבל אני נהנה להיות מעורב במה שנקרא החיים – אני מלמד, אני מרצה בבתי ספר וגם בבתי סוהר, אני מתחכך בחיים."

יצא לך פעם שפירשו שיר שלך ולא הבנת על מה מדברים?
"כל אחד מחבר לקטר את קרון האסוציאציות הפרטי שלו. תמיד זה על אותה מסילה. זה גורם לי אושר רב, זה רק מראה כמה אתה כמשורר יכול לתת את קו הזינוק וכל אחד רץ את הריצה שלו."

מה מביאה העבודה שלך כמשורר לעבודה שלך כמורה לספרות?
"מכיוון שאני מכיר את חדר העבודה, אני יכול לפעמים לשחזר את הטכניקה של המשורר. זה ארגז כלים. אני מרגיש כמו מאמן שהיה פעם שחקן כדורגל."

כך מסיים המשורר רוני סומק את המפגש עם תלמידי כיתה י"א באחד התיכונים בעיר, תוך שהוא משחרר לחלל הכיתה עוד דימוי לא שגרתי וממנף את השיח למקום שהוא בו בזמן גם מלא קסם ודמיון וגם מעיד על החיים עצמם.

*המשורר רוני סומק מקיים מפגשים עם תלמידי ט' - י"ב במסגרת סל תרבות ארצי. לאתר של רוני סומק. צילום רוני סומק: נועם חמו.

**ד"ר הילה דוד היא מנהלת סל תרבות של העיר ראשון לציון.

***מרס 2014.