תלמידי כיתות י' מתיכון שהם צפו בהצגה "ארץ חדשה"

במסגרת תכנית סל תרבות, נסעו תלמידי שכבה י' בתיכון "שהם" לתאטרון הבימה, לצפות בהצגה של צעירי התאטרון, "ארץ חדשה". באולם ברטונוב, ישבו התלמידים בשלושה גושים במעין מעגל שמקיף את הבמה. ההתרחשות הייתה במרכז והצופים, במידה מסוימת חשו חלק מההתרחשות. שבעה שחקנים מוכשרים העלו תמונת מצב ועדויות של פליטים מאפריקה בישראל בשנים האחרונות.
הטקסטים נכתבו בהשראה ועל בסיס עדויות וסיפורים של פליטים; סיפורי מסע ובריחה, סיפורי הישרדות, סיפורי המפגשים עם הממסד הישראלי ועם האזרחים, ואף עם ארגוני הסיוע והתמיכה. בעזרת מונולוגים ואמצעים תאטרליים ייחודיים, אביזרים ומשחק מעולה, הצליחו השחקנים להיכנס ללב התלמידים ולזכות בתשומת לבם המרבית לנושא.

בבית-הספר נעשתה הכנה מדוקדקת לקראת הצפייה בהצגה. חומרי ההכנה גובשו על-ידי צוות  המחנכים של השכבה, וכללו שימוש בסרטון שהציג את המקומות מהם מגיעים הפליטים, את הבעיות והקשיים של אזרחי המדינות הללו ואת סיבות הבריחה שלהם. כמו כן, הוכנה מצגת עם מידע עדכני ובעזרת כתבות מהעיתונות והאינטרנט, התקיים דיון בכיתות בנושא הפליטים על מורכבותו הן מזווית הפליטים והן מזו של מדינת ישראל ואזרחיה.

ההצגה ארכה שעה ועשר דקות במהלכה התלמידים היו מרותקים לשחקנים שהחליפו דמויות ותלבושות במהירות מסחררת. ההצגה החלה בסצנה שבה ישבו הדמויות הקשורות אחת לשנייה באותו גורל וסיפור דומה, והסתיימה בחלק שבו השחקנים הציגו את עצמם ואת סיפורי החיים של בני משפחותיהם, חלקם כניצולי שואה או מהגרים מקצוות עולם שחיפשו בית והתחלה חדשה. כך הסתיימה ההצגה - באמירה חזקה ביותר, שמצביעה על המשותף; נקודה למחשבה שמעוררת הזדהות אנושית מקרבת לבבות.

מרתק לא פחות היה המפגש של התלמידים בסיום ההצגה עם הבמאי ואחד משני הכותבים של ההצגה (יחד עם שחר פנקס), שי פיטובסקי. שי תיאר את תהליך היצירה של ההצגה. זאת לאחר שלפני כשנתיים קרא במוסף "הארץ" כתבה על נער בן 16 מדארפור בשם ארבאב. בכתבה תוארו התלאות הרבות שעבר בדרכו לישראל. הדרך שבה ארבאב סיפר על משפחתו, על תחושותיו ועל חלומותיו, ריגשה אותו מאוד ובעקבות חוסר השקט שליווה אותו התחיל ללמוד ולחקור את נושא הפליטים. הוא קרא עדויות, ראה סרטים, נפגש עם פליטים בכלא, בבתים וברחוב וחזר גם לסיפורים האישיים של משפחתו על מנת להקשיב לחוויית הפליטות שלהם. בהמשך הצטרפה אליו הדרמטולוגית שחר פנקס וביחד עם קבוצת השחקנים התחילו ללמוד ולחקור עוד את הנושא. שי סיפר: "שאלנו את עצמנו שאלות רבות: מה זה בית? מהי תלישות? מה מעורר בי המפגש עם הזר? איזו תודעה פיתחנו במשך 2000 שנות פליטות?". במהלך העבודה הבינו שנחוצה להם היציאה אל הרחוב. הם הסתובבו בדרום תל-אביב במתחם התחנה המרכזית ובשכונת התקווה, למדו מתושבי המקום על מצוקתם כתוצאה מהמפגש עם הפליטים, ומהפליטים על החוויות שעברו בדרכם לישראל ועל ההתמודדות הקשה שלהם כפליטים. הם אף חברו לקבוצה של נערים מדארפור (ביניהם ארבאב עצמו), ופעם בשבוע העבירו להם שיעור תאטרון. כתוצאה מהמפגש הצליחו להתגבר על שפה ומרחק, על תרבות שונה ופער גילים. החומר העיוני הפך במפגש עם קבוצת הנערים ממשי וחי, לא רק מילים על דף, כי אם פנים.

היה מרגש מאוד לפגוש את שי, יוצר צעיר ומוכשר ביותר, שבחר להיות פעיל ומעשי ולעסוק בבעיה חברתית סבוכה ורגישה באמצעות עיסוקו ביצירה ובתאטרון. הוא סיפר על כך שליווה בהתנדבות מדי שבוע פליט לטיפול רפואי ועל העולם שאליו נחשף דרכו. דווקא דרכו השקטה והנחבאת אל הכלים של שי היא שהרשימה כל-כך. התלמידים זכו גם לחוויה שתורמת לתפישֹת האמנות כדרך לעסוק בסוגיות חברתיות.

לאחר הצפייה בהצגה התקיימו שיחות עם התלמידים בכיתות. רובם ככולם ציינו שההצגה חשובה. התלמידים ציינו שלראשונה נחשפו באופן מוחשי ומובן למהגרים ולחוויות שלהם. הם לא נותרו אדישים לחוויות הרגשיות שמרכיבות את הסיפורים בהצגה, כמו האם ובתה שברחו ממקום למקום, שני האחים שניסו לשרוד במדבר, ילד שנותר לבד לאחר שמשפחתו נרצחה מול עיניו ונמלט מהתופת. עוד ציינו את ייחודיותה של הבמה ודיברו על ההרגשה לצפות בדמויות מקרוב ללא אפשרות להתחמק. במקביל, עלו קולות בקרב התלמידים שאמרו כי ההצגה העלתה את הנושא רק מנקודת מבטם של הפליטים. המחנכים ציינו שהשיחה עם התלמידים בעקבות הצפייה בהצגה הייתה משמעותית ביותר מבחינת העיסוק בבעיה והמורכבות שלה.

בבחירת ההצגה, כחלק מתכנית סל תרבות, הושקעה מחשבה רבה. חשוב היה לבחור הצגה שעוסקת בנושא משמעותי, הצגה שמתייחסת לתלמידים כבוגרים ואזרחים שצריכים להכיר בסוגיות חשובות על סדר היום במדינה, וללא התפשרות על הפן האמנותי והיצירתי.

* לצפייה בקטעים מתוך ההצגה ולריאיונות עם היוצרים 

** שני רגב היא רכזת חינוך חברתי של שכבה י' בתיכון שהם. ליאורה אלקלעי היא רכזת סל תרבות של שהם.

*** פברואר 2014.