לפעמים כשדלת נסגרת, דלת חדשה נפתחת

כשהייתי ילדה קיבלתי לא פעם את "התפקיד הראשי" בהצגות בבית הספר. המורים העניקו לי אותו כי אמרו שמרגישים שאני אוהבת להציג ואין לי יראת קהל. יראת הקהל אבדה לי בזכות אמי היקרה ז"ל, שהייתה מעמידה אותי כילדה קטנה על שרפרף לבן לנגן בכינור לפני הדודים והדודות. ואני, תמיד אהבתי להופיע לפני קהל.

כשאהיה גדולה, אהיה שחקנית! כך חלמתי בילדותי ובנעוריי. חלמתי שאקבל תפקידים ראשיים, שאגיע ללבו של כל צופה. שאגע בו וארגש אותו, בדיוק כמו שריגשו אותי שחקני תאטרון הבימה והקאמרי, שהיה אז בראשית דרכו. אולם לגורל כיוונים משלו. כל העשייה וההתמחות התאטרלית המקצועית התרחשו באותם ימים בתל אביב, ואני גרתי בחיפה ולא הייתה לי אפשרות כלכלית לעבור לתל אביב וללמוד שם משחק. החלום שלי "לעלות על הבמה" נדחה.

לפעמים כשדלת נסגרת לו לאדם, דלת חדשה נפתחת. החלטתי אז לממש את אהבתי הגדולה לילדים. פניתי ללמוד במכללה למורים והייתי למורה. אהבתי את המקצוע. לכבודם של תלמידיי והנאתם, חיברתי מחזות וכתבתי סיפורים. את כל מה שכתבתי טמנתי בתיק קרטון חום למשמרת. עם השנים התיק הלך ותפח, עד אשר...

יום אחד גיליתי מודעה בעיתון; "מי שיש לו יצירה ספרותית בנושא ה'ים' מוזמן לשלוח אותה לתחרות ספרותית נושאת פרסים..." שלחתי סיפור קצר בשם "איש המעלות", וזכיתי בפרס ספרותי. במכתב הזכייה נתקלתי בפעם הראשונה בצירוף הלשוני - "הסופרת רבקה מגן".  אני "סופרת"?! לא האמנתי למראה עיניי. הפרס היה בשבילי מנוף לכתיבה נוספת. בעקבותיו הצטרפתי ככתבת בכירה לשבועון לילדים שהתפרסם באותם ימים ונקרא "הארץ שלנו". שם גם פורסמו לראשונה מרבית הסיפורים שלי שהפכו לימים לספרים.

לימים, כשהפכתי לעיתונאית וסופרת מקצועית, שמחתי לגלות שיש נקודות השקה רבות בין אמנות הכתיבה לאמנות התאטרון. הסופר כמו גם השחקן צריך לערוך תחקיר מעמיק לפני הכניסה לדמות שהוא מעלה או מגלם. אם אינו נכנס לתוך תוכה של הדמות - על מחשבותיה, רגשותיה ומעשיה, יחסה לחברה ויחס החברה אליה, ועוד - הדמות מאבדת מאמינותה. זאת ועוד: גם הסופר הטוב וגם השחקן הטוב מרגשים אותנו ומעוררים בנו תחושות של הזדהות, הנאה והתעלות. "כל ספר וההורוסקופ שלו", יודעים הסופרים, ומתפללים שהקוראים יקראו ויאהבו את ספריהם. אותה תפילה מקננת גם בלבם של שחקנים לפני ההצגה בתאטרון.

פעמים רבות, נקודות המוצא לסיפורים שלי היא המציאות, החיים עצמם - מקרים אמיתיים שקרו, לי או לאנשים אחרים. כזה הוא למשל הגרעין מתוכו בקע ועלה הסיפור "התפקיד הראשי". ומעשה שהיה כך היה: הוזמנתי להצגת "אוליבר טוויסט" שהכינו התלמידים בכיתה של אורה וירון באחד מבתי הספר בארץ. התפעלתי מההצגה בכלל וממשחקה של אורה בפרט, ומורתה סיפרה לי את סיפורה של אורה ומשפחתה. הסיפור נגע ללבי ואש התמיד הספרותית הרוחשת בקרבי התלהטה. זה קורה לי תמיד כשאני נתקלת בנושא מאתגר לכתיבה. חזרתי הביתה ועוד באותו היום התיישבתי לכתוב. בכל פעם שאני מתחילה לכתוב סיפור או ספר, אני יודעת שמסע ארוך לפניי. טיוטות על גבי טיוטות ושכתובים אינספור מלווים אותי יום-יום למשך תקופה ארוכה. אבל את ההנאה ושמחת היצירה שיש לי למקרא כתב היד הסופי, הנקי והזורם, קשה לתאר במילים.

הכתיבה מביאה איתה לעתים הפתעות. אחת ההפתעות הגדולות של חיי קרתה לפני כארבע שנים, כשהנהלת תאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער ביקשה את רשותי להעלות על הבמה את יצירתי "הצמיד של אופירה" (מחזה ובימוי: גיל צרנוביץ). ראיתי בכך זכות גדולה. בהצגת הבכורה, הוזמנתי לעלות על הבמה, לצד השחקנים והיוצרים. הקהל מחא כפיים בהתלהבות, ואני עמדתי שם בשורת התאטרון, צרור חמניות בידי ושתי דמעות זעירות בזוויות עיניי. כמה חודשים מאוחר יותר, זכתה ההצגה בפרס ההצגה הטובה ביותר לשנת 2010. בעבורי, היה כל זה מימוש של חלום ילדותי ונעוריי. מאז הלך הקשר שלי עם התאטרון והתהדק: גם ספרי "לרקוד עם עדן" עובד לתאטרון (מחזה ובימוי: רענן פררה ומשה בן שושן), וכעת – "התפקיד הראשי" (מחזה ובימוי: גיל צרנוביץ).     

במפגשים שלי עם תלמידים, אנחנו מתעמקים ביחד בסיפור וגם בהצגה. אני מראה להם טיוטות, חושפת את "חדר העבודה" שלי. אנחנו מתעכבים על ההבדלים בין הסיפור למחזה, רואים ביחד איך פסקאות שלמות מהספר, המלאות במראות, רגשות ומחשבות, הופכות במחזה לדיאלוג המבוסס על משפטים קצרים, כיצד תיאור ספרותי הופך לפעולה דרמטית. אנחנו מתעכבים גם על תהליך היצירה – על ההבדל המהותי הנובע מכך שהסופר בודד בכתיבתו ואילו למחזה יש שותפים: התפאורה, המוזיקה, התאורה, וכמובן - השחקנים. המפגשים עם ילדים ונוער הם בעבורי גם הזדמנות לשמוע את ההתרשמויות שלהם מהסיפורים שלי או מההצגות שעובדו על פיהם; מה הם חושבים על עיצוב הדמויות ועל העלילה, איך הם מפרשים את הסיפור על רבדיו השונים, איך הם רואים את המאבק של אורה, למשל, ב"התפקיד הראשי", מאבק שהוא בשלוש חזיתות – בינה לבין עצמה, בינה לבין "האחר" ובינה לבין החברה, מאבק המוכר כל כך לכל אחד ואחת מאיתנו.

הרבה שאלות עולות במפגשים, ובאחד המפגשים שאלה אותי ילדה מה אני חושבת על השינויים שבין ההצגה לספר. עניתי לה שאני יודעת שבגלל השוני בין סיפור למחזה, המחזאי צריך לבצע לעיתים שינויי התאמה לבמה. אבל נוכחתי לדעת, שעל אף ההתאמות והשינויים שנעשו בסיפורים שלי שהפכו למחזות, נשמרו בהם תמיד הרוח והנשמה. תהליך העבודה עם המחזאי הוא מרתק, והתגובות שקיבלנו על ההצגה מרגשות ומחממות את הלב.

*הסופרת רבקה מגן נפגשת עם תלמידי א - ו במסגרת סל תרבות ארצי.
**ההצגה "התפקיד הראשי" מיועדת לתלמידי ד - ז. לצפייה בטריילר של ההצגה "התפקיד הראשי".

 ינואר 2014