כשהחיים נראים כמו הרפתקה מסעירה

למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים על סרט שהוא "טוב"? אני בדרך כלל מתכוון לומר שהצפייה בו הייתה חוויה מורכבת ובעלת עוצמה. אני מתכוון שלא רק התרגשתי ונהניתי בזמן הצפייה, אלא שדימויו וצליליו הולכים איתי גם הרבה אחרי שהסרט הסתיים, ושאני חוזר והופך בו, חושב עליו, מגלה בו עוד דברים, ובסופו של דבר פשוט חייב לצפות בו שוב... עד שהוא הופך חלק ממני. סרט טוב הוא סרט שנוגע בנו באופן אישי – מהדהד חוויות או תשוקות פרטיות שלנו, ולעתים מיתוסף ומצטבר למכלול של חוויות קולנועיות או חוויות אמנותיות אחרות.

באופן אישי, אני יכול למתוח קו מעגלי וברור שמתחיל בספרי הילדות האהובים עליי יותר מכול: "תום סוייר" ו"האקלברי פין" (שכתב מרק טוויין)  - עובר דרך הסרט "אני והחבר'ה" (Stand By Me, ארה"ב, 1986, בימוי: רוב ריינר) - וחוזר לנופי המיסיסיפי עם ה"הסיפור של מאד" (ארה"ב,  2012, בימוי: ג'ף ניקולס). חוויותיהם של תום סוייר והאקלברי פין הקסימו וריתקו אותי כילד. עצם המגורים של תום סוייר ליד נהר המיסיסיפי, והעובדה שיש לו חבר כמו האקלברי פין, שהוא בכלל ילד עצמאי לחלוטין, שאפילו לא הולך לבית ספר ואף אחד לא משגיח עליו – נראו לי כמו חיים שהם הרפתקה מתמדת ומסעירה.

בהיעדר נהר וסירות ברמת גן, ובהשראת תום סוייר, חברי ואני הפכנו עץ גדול בשדה שמאחורי השכונה לספינת הפיראטים שלנו. זכור לי גם יום אחד גשום במיוחד שבו עמדתי עם חברים והבטנו בזרם השוצף בתעלת הניקוז של מי הגשמים, וכשהבחנתי באיזו פלטת עץ שנסחפה בזרם, ניסיתי לקפוץ עליה ולשוט... מובן שנפלתי למים ונרטבתי כולי, אבל מצד שני היה זה מזל שהמדובר בתעלה רמת גנית רדודה ולא בנהר המיסיסיפי שורץ הנחשים.

את הסרט "אני והחבר'ה" נערות ונערים יכולים לחוות כסרט הרפתקאות מרתק לכל דבר. אבל כשיצא הסרט וצפיתי בו לראשונה הייתי כבר סטודנט לקולנוע ופסיכולוגיה. מהצד הקולנועי יכולתי ליהנות מהנוסטלגיה שהוא ספוג בה, ומהמחוות התמטיות והמוזיקליות שבו לסרטי שנות החמישים (כגון "מרד הנעורים", "הפרא" וכו'). מהצד הפסיכולוגי יכולתי להעריך את תיאורו המדויק והאמין של תחילת תהליך גיבוש הזהות שכל כך מאפיין את גיל ההתבגרות. התרשמתי גם מהבנייה המרתקת של הדמויות; כל דמות ובעיותיה מונעת במהלך הסרט לתוך תהליך רצוף תובנות וגילוי עצמי. ב"אני והחבר'ה" צפיתי כמו שהכי כיף לצפות בסרטים: לבד. הקולנוע נתפס, בטעות לדעתי, כמתאים לבילוי חברתי. אלא שבעבורי, צפייה בסרט, בדיוק כמו קריאה בספר, היא מפגש שהוא אינטימי ביסודו. בזמן הצפייה יכולתי להיות לסירוגין נער בן 12 המזדהה עם הדמויות, או סטודנט מתחכם שעוסק בניתוח תוך כדי צפייה, וכך או כך, להתאהב בסרט אהבה גדולה.

כמרצה לקולנוע אני אוהב להשתמש בסצנות מ"אני והחבר'ה" בהרצאותיי. כשאני מציג את סצנת הבריחה מהרכבת, אני עושה זאת לרוב על מנת להסביר כיצד בונים מתח בקולנוע, אבל ביני לביני, החוויה היא אחרת; בזמן שהגיבורים רצים לנגד עיניי בפעם המאה, אני עדיין נהנה מהמפגש המחודש עם גורדי, כריס, וורן וטדי, ושוב מזדהה עם כל אחד מהם ועם הגיל המסעיר, המתעתע, הקשה והנפלא שהם נמצאים בו.

"אני והחבר'ה" הוא מסע התבגרות לאורך פסי הרכבת, וגם "הסיפור של מאד" הוא מסע התבגרות, בסירה, הלוך ושוב לאי שבאמצע הנהר. אבל בו זמנית גם מסע אל העומק, אל מעמקי הבוץ (Mud) של נהר המיסיסיפי ואל למעמקי תודעתו של הגיבור. כמו "אני והחבר'ה", גם "הסיפור של מאד" הוא סיפור הרפתקאות מרתק ומפתיע, שבו הנערים נבחנים בשורה של ערכים כמו: חברות, הקרבה, אהבה, נאמנות, דבקות במטרה ואומץ לב.

גם את "הסיפור של מאד" אפשר לחוות כסרט הרפתקאות לכל הגילים, אבל אפשר "לקרוא" את הסרט גם ברמה עמוקה יותר: גיבור הסרט, אליס, שט הלוך ושוב לאי שבו מסתתר הבחור המסתורי מאד (שהוא מה שהאקלברי פין בשביל תום סוייר, או מה שגי'ם מהווה עבור האקלברי פין...). ניתן לראות בתמונת השיט הזו שחוזרת שוב ושוב באריכות, שבה מים מתחברים לשמים ויוצרים אפור אחיד שנדמה כמסך עשן, ככניסה לרבדים פסיכולוגיים עמוקים בנפשו של הנער. ואולי מאד והסיפור שלו הם יצירי דמיונו של אליס - שחקנים בדרמה פנימית המתרחשת בנפשו? מאד הוא דמות נערצת על אליס, מעין "אלטר-אגו", ובו זמנית גם "איד" שמונע מתשוקה, ומייצג את אידאל האהבה המושלמת. זוהי דמות מרתקת: מצד אחד דמות "גבוהה" - שמקריבה הכול למען האהבה הנשגבת, (ובהתאמה - גרה בסירה שנמצאת על צמרות העצים), ומצד שני הוא דמות יצרית, אפלה ו"נמוכה" - אדם שחי במחתרת, נרדף, המונע מתשוקותיו ואף לא בוחל ברצח. דמות מסתורית נוספת בשם תום, אביו המאמץ לשעבר של מאד (מקריות בבחירת השם "תום"? או שמא גם "תום סוייר" הוא אביו הסיפורי של "הסיפור של מאד"?), משלים את התמונה כמעין "סופר-אגו", שמצד אחד נוזף במאד, שכביכול מבזבז את חייו למען אהבה נואשת וחסרת סיכוי, ומצד שני עוזר לו בשעת הצורך.

מבוגרים אלטרנטיביים אלה משמשים מקור הזדהות והשראה לאליס ומשמשים תחליף להוריו שאכזבו אותו. אליס מתגייס למשימה לעזור למאד להוריד את הסירה מהעץ למים, להשמיש אותה ולהפליג בה עם אהובתו לעולם טוב יותר. בין שבמציאות ובין שבדמיון, אליס יוצא למסע התבגרות שבו הוא לומד על עצמו ועל העולם דברים חדשים, מתבגר, מתפכח ומשלים עם השינויים בחייו.

גם ב"הסיפור של מאד" צפיתי לבדי בקולנוע. הפעם חוויתי את הסרט כאב לילדים בגיל הנעורים. דמויות האב בסרט מורכבות ובעייתיות, והן שולחות אותי לחשוב על עצמי כאב: האם אני חלש מדי? חזק מדי? מאכזב? אבל, במקביל, לא יכולתי שלא לחוות את הסרט גם מתוך הזדהות עמוקה עם אליס וההרפתקה שלו, שהרי אליס הוא גורדי מ"אני והחבר'ה", וגורדי הוא בעצם תום סוייר, והם כולם בעצם דמויות שספגתי לתוכי, לתוך אותו נער שהייתי פעם, נער שספרים וסרטים "טובים" כאלה עוזרים לו להישאר חי בתוכי תמיד.

* מתוך המדור "פגישה לאין קץ".  

** יורם שפירא הוא בוגר תואר ראשון ושני בקולנוע מאוניברסיטת ת"א, מקים ומנהל מגמת הקולנוע בתיכון לאמנויות ע"ש תלמה ילין. במסגרת סל תרבות ארצי, הוא מקיים מפגשים עם תלמידי ז - י"ב בנושאים הבאים: בניית מתח בקולנוע ו-המדיום הקולנועי ורוח הנעורים.

*** ינואר 2014.