"את אוהבת להיות סופרת?"

"איך נהפכת לסופרת?", שאלה ששואלים אותי כמעט בכל המפגשים, ובפעם הזאת השבתי בשאלה: "האם מישהו פה פעם התאהב?". השאלה שלי, שנזרקה לחלל הכיתה, עוררה צחקוקים, הכיתה רחשה וגעשה ואף אחד לא הרים את היד. "אני רואה שלאף אחד פה זה לא קרה", אמרתי, "חוץ מאשר לי...". כולם השתתקו, ושמונים זוגות עיניים הביטו בי בציפייה. לפתע הורמה יד מהוססת בקצה הכיתה, ואחריה הורמו עוד יד ועוד יד ועוד יד... תוך שניות הורמו מחצית מהידיים. שמחתי על שהצלחתי לסדוק את קיר ההגנה העוטף את לבם הצעיר של הילדים, וקיוויתי שאולי מבעד לסדק הקטנטן הזה אצליח לגעת בנפשם ולתת להם אומץ להיות יותר כנים ויצירתיים. ואז סיפרתי להם, איך בגיל 12 עמדתי במרפסת בית הוריי והצצתי מבעד לחרכי התריס אל הרחוב, ופתאום ראיתי אותו. המשכתי וסיפרתי, שאמנם לא הצלחתי לראות את פניו, אך משהו בהליכה החתולית שלו ובתיק המתוחכם שהיה תלוי ברישול על כתפו גרם לגאות-לא-מוכרת שהתרחשה אצלי בפנים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התאהבתי, ולא היה לי מושג מה אני אמורה לעשות בפרץ הרגשות שדהרו והשתוללו בתוכי כמו סוסי פרא. הייתי ילדה מופנמת וחסרת ביטחון, ולא היה לי אומץ לשתף אף אחד בעולם (ובוודאי לא את מושא אהבתי בכבודו ובעצמו) בבערה הפנימית שטלטלה את מצבי הרוח שלי, ובפראות, בין רגעי ייאוש תהומי לרגעי אופוריה מסחררת.

כמה שבועות אחר כך התחלתי לסבול מ"התקפי-כתיבה". באמצע שיעור הייתי תולשת בבהילות דף משובץ ממחברת ומשרבטת משפטים קטועים. את הדפים התלושים המוכתמים בכתמי-משפטים-חסרי-נשימה החבאתי בקופסת נעלים תחת מיטתי. אז עדיין לא ידעתי שלמשפטים המוזרים שאני כותבת יש שם. שנה לאחר מכן נתקלתי לראשונה בטקסט של דויד אבידן. באותם ימים הכרתי רק שירה קלסית, כזו שכבלי המשקל והחרוז כופים עצמם עליה, מבייתים אותה. הכרתי שירים של ביאליק ושל טשרניחובסקי, אבל רק בעקבות המפגש עם שיריו של דויד אבידן, התחוור לי שגם כתמי-המילים-הפראיים שלי נקראים: שירה.  

מאז הפכה הכתיבה לדרך שבה אני מעבדת את הרגשות ואת התובנות שיש לי על העולם ו"מתרגמת" אותם למילים. כשנולדו ילדיי, כבר לא הצלחתי לדחוס את כל התחושות והמחשבות לתוך שירים. הרגשתי צורך לספר סיפור ארוך, שלם. אהבתי לראות את עיני ילדַי נפערות בסקרנות אין קץ לשמוע את מהלכי העלילה שהמצאתי, מייחלות לסוף טוב עבור הגיבורים שעוררו בהם הזדהות, ממש כמו חברים בעולם האמיתי. כך, דרך סיפורי הילדים שהמצאתי, גיליתי את הפרוזה.

כתיבה היא עיסוק בודד, אבל החיכוך בחיים האמיתיים חיוני לה ומשפיע עליה. כשאני כותבת אני כלואה בחדר, מנותקת מהעולם, אבל הסיפורים שאני טווה מבוססים על מה שאני רואה וחווה בחוץ. אני חיה בשני מישורים מקבילים: מצד אחד, יש לי משפחה, ילדים, חברים, צרות קטנות, שמחות קטנות, כישלונות והצלחות. ומצד שני, אני חיה חיים נוספים, כמוסים, בחברת הגיבורים שלי, מתייסרת ומתמודדת יחד אתם בבעיות ובקונפליקטים שלהם, שמחה בהצלחותיהם, עצובה בכישלונותיהם. לפעמים שני ה"עולמות" מתערבבים זה בזה. בימים אלה, למשל, אני כותבת ספר ילדים חדש, והגעתי לשלב שבו הגיבורה חוותה אכזבה מכאיבה. באחד הימים, כשהייתי שקועה בכתיבה, הגיעו אלינו במפתיע אורחים ואני נאלצתי לצאת מחדר העבודה ולעזוב את הגיבורה שלי מתבוססת בעצבותה. ניגשתי למטבח להכין אוכל, וכך קרה שמצאתי את עצמי עומדת מול כיור המטבח, ידיי חותכות ירקות לסלט, בסיר מבעבע תבשיל, והפה שלי ממלמל מילות עידוד לגיבורה שנשארה לבדה בתוך המחשב שלי.

במפגשים, הילדים רוצים לדעת איך אני כותבת ספרים, ואני עונה שאמנם לכל ספר יש הסיפור שלו, אבל תמיד אני כותבת מתוך איזה "פצע" שיש לי בלב. באמצעות הכתיבה אני מנסה לטפל ב"פצע", לרפא אותו. לפעמים ה"פצע" הוא טראומה שקרתה לי או למישהו קרוב. לפעמים ה"פצע" הוא שאלה לא פתורה שאני שואלת את עצמי זה זמן מה ולא מוצאת לה מענה, ובאמצעות הכתיבה אני מנסה לעבד אותה. לפעמים ה"פצע" הוא חוסר אונים שאני חשה אל מול תופעות ותהליכים המתרחשים בעולם ואני משתוקקת לשנותם, או לפחות להציע אלטרנטיבה משלי. תמיד אני כותבת על הדבר שהוא בנפשי באותה תקופה, על הנושא או הרגש שמעסיק אותי יותר מכול.

"את אוהבת להיות סופרת?" שואלים אותי הילדים, ואני עונה שזה מורכב: יש בכתיבה רגעים מייאשים שבהם אני כלואה בחדר העבודה שלי כמו בצינוק, נלחמת במשפטים, מנסה ללא הצלחה לפסל במילים וללכוד באמצעותם אמירה או רגש חמקמק. אבל יש גם רגעים מזוקקים, משמעותיים ומספקים. ברגעי החסד האלה נובעות מתוכי מילים מדויקות ובהירות בזרם טבעי וקולח. אני מזדהה עם דוסטוייבקי שכתב: "קולומבוס היה מאושר לא כאשר גילה את אמריקה, אלא כאשר עמד לגלותה." אני מאושרת לא כשספר שלי יוצא לאור, אלא כשהוא עומד לצאת. אחרי שיוצא לי ספר אני חשה ככלי ריק. מותשת. ובכל פעם מחדש מתעורר בי החשש שמה הקסם לא יתרחש שוב, ושמא לא יהיה בי הכוח ללדת עוד ספר.
ככה בכל פעם, עד הספר הבא.

* דצמבר 2013

** חנה גולדברג היא סופרת, משוררת ופזמונאית. מספריה (הקיבוץ המאוחד): "דמעות ורודות" ,"חברים בכל מיני צבעים", "קישתא", "קישתא אל תבכי", "ההפתעה", "אורי טס לירח", "מי חטף את נסיכת המחשב?", "ספגטי", "קוף משקפוף" (כתר). משיריה: "נאחז באוויר", "אש על הפנים" ו"אנטרקטיקה – אין סוסים שמדברים עברית". במפגשיה משוחחת על נושאים מעולמם האישי והחברתי של ילדים ועל דרכים לביטוי רגשות. כן היא מספרת על תהליכי היצירה שלה: איך נוצר סיפור, איך נוצר שיר, איך מחברים מילים ללחן ועוד. המפגשים מיועדים לילדי גן - ד'.

*** לאתר של חנה גולדברג.