כשהקהל מדבר את התחושות שלו

"התשמע קולי" היא אחת ההצגות הנצפות ביותר השנה. מקריית שמונה ועד אילת וממזרח למערב, אלפים רבים של תלמידים כבר צפו בה ואלפים רבים עוד יצפו בה בחודשים הקרובים. "מרגשת ומדמיעה", "ממחישה בדרך הטובה ביותר שאין דבר העומד בפני הרצון", "מעוררת הרבה רצון להירתם ולשנות את העולם". התגובות להצגה הזו, של צעירים ומבוגרים, חזקות מאוד. בטבעון למשל, בסוף ההצגה, כל הכיתות קמו ויחד עם המורות והמנהלת עשו את השיר "אני ואתה נשנה את העולם" בשפת סימנים. בדרך אל ההסעות, מורים ממהרים לחדרי ההלבשה כדי להודות לשחקנים ולשתף בהתרגשותם לנוכח מנעד התחושות שעברו התלמידים והם במהלך הצפייה, ויש גם תלמידים שמנסים להשיג חתימות מכל אחד מחמשת השחקנים. אך התגובות הן לא רק בסוף ההצגה. "התשמע קולי" היא הצגה שמקיימת דיאלוג חי עם הקהל. בזמן ההצגה אפשר ממש לחוש בהתרגשות ובמתח של הצופים, הקהל של "התשמע קולי" מדבר את התחושות שלו.

גיבורת ההצגה היא אנה, ילדה כבדת שמיעה אשר למדה עד כה בכיתות ובמוסדות מיוחדים לחירשים, וכעת, עם המעבר לחטיבת הביניים, היא מבקשת לעבור ללמוד בבית ספר לאמנויות. אביה, אנימטור כבד שמיעה, המתפרנס למחייתו כמוכר ציפורי נייר, מסרב לחתום על טפסי הבקשה של אנה, בטענה כי עולם השומעים אינו מסוגל לקלוט אדם כבד שמיעה. אך זה אינו המכשול היחיד העומד בפני אנה, שיוצאת למאבק נגד דעות קדומות וחוקים שרירותיים.

בהצגה משתתפים: עידית טפרסון (בתפקיד מנהלת ביה"ס לאמנויות), שובל בן זקן (בתפקיד אביה של אנה), מור ענטר ויהונתן שוורצברג (בתפקיד הילה וחן, המבקשים גם הם להתקבל לביה"ס לאמנויות).
את אנה מגלמת השחקנית רינת מטטוב, המוכרת מהסרטים "ביקור התזמורת" ו"מישהו לרוץ איתו" שעליהם הייתה מועמדת לפרסי האקדמיה על תפקידי משנה, מסדרות טלוויזיה כמו "תמרות עשן" ו"האלופה", ומהצגות תאטרון רבות וביניהן "רומאו ויוליה" (תאטרון תמונע), ו"הסוחר מוונציה" ו"אם הבית" של תאטרון הבימה, שבהן היא משחקת בימים אלה.

נפגשנו עם רינת לשיחה של צהרי היום, ישר אחרי שהייתה אנה במשך שלוש הצגות ברציפות.

איזה תגובות מהקהל את זוכרת במיוחד?
התגובות הן שונות מאדם לאדם. לפעמים התגובות מאופקות מאוד ולפעמים נרגשות, וגם אנחנו השחקנים עוברים תהליך מהצגה להצגה. אם בהצגות הראשונות היינו מאוד חשופים והקצב היה חסר נשימה ומתפרץ, היום אנחנו נטועים חזק וזה שונה. זה תהליך טבעי, אנחנו נרגעים, אנחנו נותנים מקום לדמויות לחיות, לסיפור לחיות. אנחנו מטפטפים לקהל את השתלשלות האירועים בקצב מאוזן, ואפשר ממש לשמוע ולהרגיש את זה בקהל: מ"אוי" בסצנה הראשונה, דרך הנשימה שנעתקת בסצנה השנייה, ואז – "יששש!".
אבל היה ילד אחד במעלה אדומים שעשה לי צמרמורת. זה היה הרגע שבו המנהלת מגלה ששיקרתי והיא מבקשת ממני לצאת מהכיתה, אחרי הריב בינינו. אני מנסה להגיד לה שלא שיקרתי אבל זה לא יוצא לי. אני לא מצליחה לדבר איתה, להגיע אליה. הילדים חווים את זה מאוד חזק, הם כאילו מנסים להגיד במקומי, אני מרגישה את זה, אני מרגישה את דפיקות הלב שלהם שהן כמו שלי, הם פתאום נהיים אני. זה רגע שבו כל הקהל הוא אנה. ואז אני הולכת, ואותו ילד לא התאפק וצעק "זה לא פיר מה שאתם עושים לה!", ואני עם הגב, זה שנייה לפני שאני מסתובבת למנהלת ורוקדת את ריקוד המחאה, וכולי צמרמורת, ואני שומעת ילד אחר, כנראה חבר שלו, אומר לו "זה הצגה, זה לא אמיתי". את ריקוד המחאה באותה הצגה הקדשתי לילד הזה, רקדתי לו את ריקוד ה-"אל תדאג, אני לא מוותרת".

יש משפטים מההצגה שמלווים אותך ביומיום? 
"אני קוראת שפתיים, אני יודעת לדבר". ברגעים האלה של ההצגה, אני מאוד מתחברת לעצמי. גם המשפט "להמשיך לנסות, להמשיך לנסות", שאני אומרת לאבא שלי. אבל בכלל, אנחנו (השחקנים) חוזרים מאוד מחוזקים מההצגה, ואם יש רגע בבית שאתה מרגיש קצת חסר ביטחון, ההצגה הזו נותנת המון כוח.

איך את נכנסת לדמות, מה תהליך העבודה?
כששואלים אותי מה המקצוע שלי אני אומרת שאני עסוקה בחיפוש השראה. זה מה ששחקן עושה. השראה יכולה להגיע מכל מקום. המשמעות של זה היא להיות פתוח – לפרטנרים שלך, למחזאי, לבמאי. זה להיות פתוח במשך היום, במקומות שנמצאים בהם. זה להיות עם חושים פתוחים. כשעבדתי על שקספיר (ב"רומאו ויוליה" וב"הסוחר מוונציה"), היה לי חשוב לקרוא את המקורות בעוד שפות. יש משהו בתרגום שהוא כבר פרשנות, זה "נשיקה דרך מטפחת" כמו שאמר ביאליק, אז חשוב לי להתוודע למקור. ב"התשמע קולי" היו לי המקורות המדהימים ביותר – שובל (שובל בן זקן, שהוא שחקן חירש), יפעת (יפעת זיו בן זאב, שלימדה את שפת הסימנים), וג'יל ואמנון (ג'יל דמתי פיינגולד היא רקדנית הנשואה לרקדן ולכוריאוגרף החירש אמנון דמתי) והחברים שלהם. משחק בעיניי הוא המקצוע הכי קסום שיש, דרכו אנחנו לומדים כל כך הרבה, אנחנו נמצאים בעולמות שמי היה מאמין שנהיה שם? מי היה מאמין שאני אלמד שפת סימנים ואחיה את העולם הזה? מי היה מאמין שאני, שבחיים שלי לא נסעתי על גלגיליות, ארקוד עליהן ב"ביקור התזמורת"? הסיכוי להגיע לעולמות שכל כך שונים ממי שאתה זה רק דרך דמות שאתה עושה. יש בתהליך הזה גם הדרגתיות, וכל מיני רגעים שבהם הדמות הופכת לחלק ממך. למשל, איזה יום אחרי הצהריים, ישבתי עם חברים ופתאום אני קולטת שאני צוחקת אבל זה לא הצחוק שלי, זה הצחוק של אנה. חברים שלי לא הבינו למה אני מוזרה פתאום, אבל באותו רגע הייתי אנה, ומצאתי את הצחוק של אנה !

איך את מצליחה להיות אנה בבוקר ונריסה ("הסוחר מוונציה") או אתי ("אם הבית") בערב?
יש לי כמה מפתחות מאוד ספציפיים שהולכים איתי כל הזמן. השניים החשובים הם מפתח של אמת ומפתח של הקשבה. כשאני נזכרת במפתח ההקשבה, זה מנטרל את האוטומטיות, הכול שוב חדש בעיניי. זה אולי בא על חשבון איזו סכמטיות שבמאי יכול לרצות להביא ברמת המיזסצנה, אבל יש פה אמת וזה מה שחשוב. אני מקפידה להיות כל הזמן על הציר של על מה אני עונה, על מה מדברים, האם באמת הקשבתי לפרטנר שלי או שיש לי את זה בשלוף כי עשיתי את זה המון פעמים. מעבר לזה, חשוב שיש שעה לפני ההצגה כדי לשים את הדברים במקום. אצל אתי למשל, אני צריכה להיות לבד ובשקט. מוזר שדווקא עם אתי אני צריכה להיות לבד ובשקט, ולהיזכר. "לעשות" את אתי בעתיד, איפה היא רוצה לראות את עצמה בעתיד, להפליג איתה לחלומות שלה. אתי רוצה משהו שבשבילו היא פועלת כל ההצגה. גם אצל אנה יש את זה, אבל אצל אנה אני צריכה לרקוד. אולי בגלל שאנה כל כך מחוברת לגוף שלה אני מרגישה שאני צריכה להגיע להצגה אחרי שהזזתי את כל האיברים בגוף שלי. אנה רוצה להיות רקדנית והיא חיה דרך המוזיקה שלה, זה המנוע החזק שלה וזה מה שמחבר אותי אליה, אז לפני ההצגה אני שמה כמה שירים ביו-טיוב ומשתוללת. עם אנה זה יותר פיזי בגוף. עם אתי זה יותר רגשי.

את תמיד מגלמת דמויות שהולכות עד הסוף עם האמת שלהן?
באמת יוצא שאני משחקת דמויות שהולכות עד הסוף עם האמת שלהן. אני לא יודעת אם זה יוצא שאני מקבלת כאלה דמויות או שאני מכוונת לשם. נגיד נריסה מ"הסוחר מוונציה", היא דמות מאוד צדדית, דמות משנה, עם הומור מסוים, מין קיק-סייד של הגבירה שלה, משרתת שקספירית כזאת, וגם שם, הלכתי לכיוונים מאוד דרמטיים כי שם נמצא חומר הבערה, החומר שאיתו אפשר לעבוד. כל הדברים שמסתבכים איתם, משם יכולים לצאת דברים מצחיקים ועצובים. זה הגרעין, שם באמת נמצאים הדברים האמיתיים, אז אני הולכת מיד לשם. אם יוצא משם משהו מצחיק, אז סבבה, אם יוצא משהו עצוב... התוצאה, בשלבים מסוימים, לא מעניינת אותי. זה יוצא מצחיק כי החיבור בין הדרמה למצב יוצר דיסוננס שהוא מצחיק. אבל אני לא מכוונת לשם, אני מחפשת את הפעולה הדרמטית תמיד ואותה אני מדייקת. הכול קשור לדיוק של הפעולה הדרמטית, זה נראה לי המהות שלנו גם כבני אנוש. אנחנו כל הזמן מדייקים את מה שאנחנו רוצים.

מה ההבדל מבחינתך בין משחק לתאטרון ומשחק לקולנוע?
ההבדל הוא בתהליכים שהיצירה עוברת. בקולנוע התהליך קצר יותר ויש בו הקסם שלו. בקולנוע זה מאוד טרי, זה עלול ליפול כל רגע, זאת הליכה על חבל דק מאוד. בתאטרון אנחנו מתבשלים עם הטקסטים ויש לנו זמן לבחור את הניואנס והרצון המדויקים ביותר לסצנה. יש לנו זמן לבדוק ולשנות ולהוסיף ולהחסיר. זה מתבשל על אש קטנה ובסופו של דבר היצירה מלאה יותר ויש בה המון טעמים. זה גם יכול להיות החיסרון, יותר מדי טעמים, כשמנסים להכניס הכול ברגע קטן שהיה צריך להיות בו רק תבלין אחד ספציפי. אבל בתאטרון אפשר לבדוק את האופציה ואחרי שבוע להחליט שזה לא נכון ולהתמקד בתבלין האחד, לחזור למהות, לטריות, למה שראית בקריאה הראשונה. בקולנוע, אחרי שצילמנו והבמאי אמר שיש לנו את זה, וחזרת הביתה, ואז את אומרת "וואו, עכשיו אני מבינה את הסצנה. עכשיו אני רוצה לעשות את זה!", בקולנוע אין את האפשרות הזו.

אבל מה עם תהליך הפרידה? לסרט תמיד אפשר לחזור...
זה נכון אבל אם צפית בהצגה והסיפור היה שלם והשחקנים נתנו הכול אז החוויה נשארת ואצלי לפחות החוויה מדמויות שלמות ועגולות בתאטרון משאירה חותם הרבה יותר משמעותי.

יש לך זיכרון כזה, מהילדות?
כשהייתי בתיכון, הלכנו לראות את "כפר" של תאטרון גשר. זאת הייתה חוויה עמוקה שהיה בה כל מה שזה אומר להיות שחקן ומה זה בכלל תאטרון. לא רציתי שהקסם הזה ייגמר, התאהבתי שם בכל השחקנים. בחיים שלי לא חיכיתי לשחקן ולא פניתי לשחקן. תמיד נראה לי, מתוך כבוד לשחקנים, שאתה לא יכול לגשת ולדבר עם שחקן, אתה יכול לראות אותו רק על הבמה. אבל ב"כפר" לא יכולתי להתאפק והלכתי וחיכיתי לסשה דמידוב, רק כדי לראות אותו יוצא מחדר השחקנים. כיום, כשניגשים אלי ילדים או מבוגרים, זה מפעים אותי כל פעם מחדש. אני שמחה על התעוזה הזאת. זאת מחמאה אדירה וחשוב לעשות את זה לפעמים.

איך הדמויות שאת מגלמת משפיעות על החיים שלך?
יש השפעה בכל תפקיד. אצל נריסה מה שמובהק בהשפעה שלה עלי זה הקסם הנשי שיש לנו, שאפשר לעבוד איתו, שזו מתנה הקסם הזה. אצל אתי זה האחריות, אחריות על החיים שלך ועל המשפחה שלך. אצל אנה ההשפעה זה הלוחמנות שלה על צדק ועל לא להתפשר ועל הגינות ומוסר וריקוד. אנה זה מאוד ריקוד. כיף לי שיש לי את אנה. היא נותנת לי פרופורציות גם לחיים שלי.

* מראיינות: שרי אריה וענבל המאירי.

** לצפייה בטריילר

*** ההצגה מיועדת לתלמידי ד' - ט'. ההצגה זכתה בפסטיבל חיפה 2013 בפרסי ההצגה הטובה ביותר, המחזאי הטוב ביותר (גדי צדקה) והשחקנית הטובה ביותר (רינת מטטוב).
מחזה ובימוי: גדי צדקה; יעוץ אמנותי: דדי בראון; מוזיקה: ארז יולוביץ'; תפאורה: זאב לוי; כוריאוגרפיה: ג'יל דמתי-פיינגולד ואמנון דמתי; אנימציה: אריק בועז; שפת סימנים: יפעת זיו בן זאב; תלבושות: יעל חדד; תאורה: אורי מורג; הפקה: תאטרון השעה הישראלי לילדים ולנוער.

**** עוד על אודות ההצגה בכתבתו של גדי צדקה "אלה השנים שנדחקו בינינו".  

נובמבר 2013