המסע של ילדי טהרן

אי שם בשנת 1990, נפגשתי עם האלוף (מיל.) יאנוש בן גל לצורך הכנה של כתבה על האיום מלבנון. הוא היה אז מנכ"ל תה"ל ואני הייתי מפיקה בערוץ 1. בסוף הפגישה, ליד הדלת, ממש רגע לפני הפרידה, אני שואלת אותו שאלה ששמרתי לסוף הפגישה: מאיפה נבע אומץ הלב יוצא הדופן שגילית במהלך מלחמת יום הכיפורים. התשובה שלו הפתיעה אותי. בתשובתו, הוא חזר לגיל חמש וחצי, לתחנת הרכבת בעיר סמרקנד שבאוזבקיסטן, לאביו שביקש ממנו: "יאנוש, עכשיו עזוב את ידי, עלה לקרון עם אחותך (שהייתה כבת שמונה וחצי), ואני מקווה שבסוף שניכם תגיעו לאנשים טובים שיטפלו בכם". "אם את היית חווה פרידה כזאת," אמר לי יאנוש, "יכול להיות שגם את היית היום אדם שונה". יאנוש סיפר שהוא הגיע לארץ עם ילדי טהרן, מושג שלא היה זר לי. ידעתי שזה השם שניתן לילדים שהגיעו לארץ ישראל דרך טהרן, באמצע המלחמה. זכרתי את שירו של נתן אלתרמן, גַּם אַחַר שֶׁיַרְבּוּ הֵם שָׁנִים וְיַזְקִינוּ / גַם אַחַר שֶׁהַזְמָן יְשַנֶּה תָּאֳרָם / וִיעַטְּרֵם קָרָחוֹת וּזְקָנִים שֶׁיַּלְבִּינוּ, / יִקָּרְאוּ הֵם עֲדַיִן יַלְדֵי טֶהֶרָן ... ביקשתי לשאול עוד אבל יאנוש סירב בנחישות, כמי שקיבל החלטה שעל זה הוא לא מתראיין, "וזה סגור".

חזרתי הביתה והנושא לא הרפה ממני. התחלתי לחפש חומר על ילדי טהרן. מצאתי מעט: כמה משפטים באנציקלופדיה של השואה, קצת תמונות באינטרנט, ספרה הסוחף של דבורה עומר התחנה טהרן שנועד לבני הנעורים, וזהו. פניתי לכמה היסטוריונים שאישרו בצער את מיעוט התיעוד על הנושא הנ"ל ואז החלטנו, אני ושותפיי לעשייה: המפיק דוד טור והבמאי יהודה קווה, להפיק את הסרט התיעודי המסע של ילדי טהרן.

התחלנו לאתר את אותם ילדי טהרן. הכרתי את אברהם רז שמשתתף בסרט, ודרכו לאט לאט התוודענו לעוד ועוד "ילדים". התחלנו לקיים פגישות עם ה"ילדים" בני השבעים והשמונים. חלקם הסכימו להיפגש אבל סירבו להצטלם לסרט. מפתיע אולי, אבל הייתה זו הפעם הראשונה שביקשו מהם לספר את סיפורם אל מול מצלמה. אלה שנעתרו אמרו שהם עושים את זה רק בשביל הנכדים, שיידעו ולא ישכחו.

ימי הצילומים היו ימים ארוכים של בכי. אבל לא הם בכו, אנחנו בכינו. אנחנו, הצלם יואב קוש, המקליט חיים מאיר, עוזרת הבמאי מור לושי ואני, שתפקידנו לשמור על ארשת פנים "עיתונאית", לא לבטא רגשות, רק להקשיב ואפילו "לשמוח" כשהמרואיין מתרגש, נסער, בוכה, כי אז זה אומר שיש לנו סיפור טוב, אנחנו שכחנו הפעם את הכלל הזה ובכינו. בעיניים יבשות הם סיפרו על יתמות ועל געגועים שאין להם קץ. הם היו מאופקים והאיפוק הגן עליהם, כך הם שמרו על עצמם, כולם, חוץ מבתיה שחר בת השמונים מקיבוץ איילת השחר, שסיפרה לנו את סיפורה בקולה של הילדה בת השמונה שהתייתמה ונשארה לבדה בעולם. ביום האחרון של הצילומים, אחרי ניסיונות רבים מאוד של שכנוע, הסכים גם ילד טהרן האחרון, יאנוש בן גל, לספר לנו את סיפורו.

ועכשיו יש סרט, והוא מספר את אחד הסיפורים החשובים בתולדות הציונות, בתולדות העלייה לארץ ישראל. אבל מה עם ה'ילדים'?  האם התגברו על שחזור הטראומה שאנחנו יזמנו? האם זה הועיל? האם רווח להם? או שהזיכרונות שעוררנו חזרו לטרוף את שנתם? האם שיבשנו את חייהם? נתן רום, אחד מילדי טהרן שהשתתף בסרט, כתב לנו כי היינו "בין הבודדים שהבינו את מה שעבר עלינו הילדים במשך שלוש וחצי שנות הנדודים והסבל ברחבי פולין הכבושה, במחנות אסירים בסיביר, בבתי יתומים עוינים באוזבקיסטן ובסיום מסע האימים באירן, שם הפכנו לילדי טהרן, ולבסוף – בארץ ישראל". אחד החששות הגדולים של יוצרים דוקומנטריים הוא שהמשתתפים יתאכזבו כשיראו למשל כמה מעט מעדותם נשארה בסרט. מצילומים אורכים לפעמים שעות, נשארות בסרט דקות ספורות. המייל של נתן רום שימח אותנו מאוד, שכן הוא ראה בסרטנו "יצירה מדויקת ואמיתית".

מאז הפקת הסרט, בשנת 2007, ראה אותו ציבור מגוון – תלמידים, סטודנטים, מורים ומנהלים בהשתלמויות או לקראת המסע לפולין, וקהל של סינמטקים ומרכזים קהילתיים. היו בין הצופים אנשים שזיהו את קרוביהם, כמו למשל צביה מלמד, שראתה את הסרט בקיבוץ רמת יוחנן, וכתבה לנו "ההפתעה שלי הייתה גמורה כשאברהם רז הופיע על המסך ואיתו באה גם התרגשות גדולה. אברהמל'ה גדל ביגור ונראה לי תמיד חסון, עם חיוך וחן רב. לא ידעתי דבר על עברו רק שהוא היה ניצול מלחמת העולם. סיפורו האישי המצמרר על מות אביו כשהוא, ילד קטן, קובר אותו. הסיפור על מות האם. איך מתמודדים עם אסון ועוד אסון? בני כיתתו בקיבוץ יגור גם הם לא ידעו דבר. הם מספרים שבלילות, בשנתם בבית הילדים הוא היה צועק ובוכה. זה סרט חזק, אני רציתי לשמוע את הסיפורים של כולם עוד ועוד. גם אלה שלא הופיעו בסרט, איך חייהם מתנהלים ומה הם נושאים איתם?".

עשיית הסרט הושלמה אבל הסיפור לא נגמר. מאז שיצא הסרט, אנו מקבלים הרבה מאוד תגובות: בני משפחותיהם של ילדי טהרן שולחים לנו תמונות ויומנים שכתבו מי שהיו הילדים באותם הימים; יש מי שזיהו את אבא או אימא שלהם בתמונות שבסרט; יש מי שזו הפעם הראשונה שבה שמע על המקלט שמצאו מאות ילדים יהודים בטהרן, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה.

 לאתר הסרט 

לעמוד הפייסבוק של "המסע של ילדי טהרן"

 * אוקטובר 2013.