זהירות: מֶסֶר

מפגשים עם תלמידים הם דבר אופטימי. אני אוהבת את הרגעים האלה שבהם הילדים יושבים ומחכים שעוד כיתה תגיע לספרייה, שאחרוני המאחרים ייכנסו וימצאו מקום ישיבה, שהאות יינתן והמפגש יתחיל. ברגעים האלה אני גונבת מבט אל הפנים האלה שחלקן דרוכות, חלקן חולמניות, רואה את אלה שמפטפטים עם חבר ואת זה שעדיין לא התעורר הבוקר. את המופנמים, החולמניים, את אלה שלא מסוגלים לשבת במקום אחד, את המִתחכמים והחצופים שתמיד יש להם מה להגיד ולכן הם מסתבכים, ומשום מה אני חשה כלפיהם קירבה. בזמן שאנשים אחרים הולכים לעבוד, לי יש פריבילגיה להתבונן בפנים של ילדים ולשאול את עצמי מה הם חושבים על העולם והאם יקרה נס והם ידברו על זה בתוך מסגרת הזמן הקצרה שלנו. לפעמים באמת מתרחשת הארה ומישהו מספר על עצמו משהו. מישהו מפתיע בשאלה נוקבת. וכמובן, אי אפשר לשכוח את אלה שבאים בהפסקה, אחרי שכל האחרים התפזרו, להגיד שגם הם כותבים סיפורים. פה ושם אני שומעת וידוי עצוב. לפעמים ילד או שניים מחבקים אותי בסוף המפגש, ואז אני בעננים.

התקווה שלי, תמיד, היא לפגוש אינטלקטואלית בת תשע או אמן סטנד-אפ בן שמונה. ואם המפגש לא צפוף מדי (כן, רבותי רכזי התרבות, מאה ילדים בספריה קטנה, יושבים כמו סרדינים על הרצפה ועל שולחנות שנדחפו אל הקיר זה צפוף) – יש סיכוי טוב שזה יקרה. באור עקיבא סיפרה לי ילדה אחת על סבתא שלה, שכל היום מציעה לה אוכל מרוב אהבה. וילד אחד בנווה שלום הצחיק את כל הנוכחים כשסיפר איך הוא מגרש את הסיוטים של עצמו.

ועכשיו למפגש עצמו: אני מדברת על ילדוּתי בקיבוץ ועל סידרת "שקשוקה" שלי, אבל חוץ מזה יש לי אג'נדה, או מֶסֶר (מלה שאוהבים לשנוא, ובצדק, בדרך כלל): אני מקווה להדביק את הילדים בתחושה שלי שקריאה היא לא מטלה אלא תענוג. שספרים הם לא לימודים אלא חופש. שהספר לא שייך לסופר ולא למשרד החינוך אלא לקורא, והפרשנות היא עניין אוטונומי לגמרי, שמסור בידיו של הקורא, ולא חשוב בן כמה הוא, הקורא הזה. וגם: שדמיון, בתוך יצירת אמנות, הוא לא שם נרדף לשקר, אלא דרך אחרת לראות את המציאות.

כדי להמחיש את הדברים האלה אני יוזמת "הפעלה". אני מבקשת מהילדים להשתתף בהצבעה דמוקרטית ואז מבטלת את תוצאותיה (כדי להסביר שבספרות אין דמוקרטיה והרוב לא קובע). אני שואלת שאלות שאין עליהן תשובה ידועה אחת. אני משתמשת בכל מה שיש לי כדי להעביר את המסר – שאדם צריך להיות בעל בית בתרבות שלו. בעל בית ולא נתין. וכדי להיות בעל בית, הוא צריך להרגיש שהמפתחות בידיו. שהבחירה בידיו, והטעם והאהבה שלו קובעים.

ואהבה – זו הפעם השלישית שהמלה מופיעה ברשימה הקצרה הזאת – אהבה היא גם מפתח מצוין לכל מורה, ספרן או ספרנית וגם הורה. אם אתם אוהבים טקסט, אם יש לכם תשוקה כלפיו, אם הוא מצחיק או מטלטל בעיניכם – יש סיכוי טוב שילדים יאהבו אותו.

לסיכום, הנה פיסקה מתוך "שקשוקה מאמצת חתול איום ונורא" (השלישי מארבעת ספרי הסידרה). למען הסר ספק אני מציינת מראש: הקטע הזה לא חיוני לעלילה הבלשית, ובוודאי אין לו מֶסֶר. הוא פשוט חתיכה קטנה של ילדוּת:

* גליה עוז היא סופרת ילדים ובמאית דוקומנטרית. מספריה: "שקשוקה נעלמת", "שקשוקה שתיים", "שקשוקה מאמצת חתול איום ונורא", "שקשוקה והמלחמה העולמית בין הטובים לרעים", "שקשוקה ושוד הלימונים הגדול" (כתר). במפגשים, היא משוחחת עם הילדים על ילדותה בקיבוץ, על כתיבה, על כלבים וחתולים ועל קריאת ספרים כאמצעי להתבוננות בעצמנו ובאחרים. הספרים עוסקים בהווי חייהם של ילדים בבית הספר ובשכונה, וביחסים בין הורים לילדים. המפגשים מתאימים במיוחד לתלמידי כיתות ב' - ד'. לקראת המפגש מומלץ לקרוא עם הילדים בהמשכים את אחד מספרי "שקשוקה".

כמה חבל שעלילות הכלבה שקשוקה מגיעות לסיומן / מוסף הספרים של "הארץ", 14/8/2014.

* אוגוסט 2013.