תהילה

תאטרון החאן
תְּהִלָּה
מאת ש"י עגנון
עיבוד למחזה: שחר פנקס
בימוי: שיר גולדברג
תפאורה: נטשה טוכמן פוליאק, תלבושות: מאור צבר, מוסיקה: דניאל סלומון, תאורה: רוני כהן
שחקנים: יהויכין פרידלנדר, יואב היימן, תמר אלקן

"זקנה אחת היתה בירושלים" – הפתיחה הזאת, מעין "היֹה היה", מכניסה את הקוראים לעולמה של אגדה ומפתה אותם להקשיב להמשך הסיפור. ואכן, סיפורו הנודע של ש"י עגנון "תהִלָּה" עשוי מהחומר שממנו עשויות אגדות. אמנם הוא התפרסם מאוחר יחסית, ב-1950, במְאַסף "דבר", אבל הוא חוזר במתכוון אל הימים שלפני נפילת העיר העתיקה של ירושלים ב-1948, אל הרוח יראת השמים של היישוב הישן, תקופה שכבר נהפכה בעצמה לאגדה.

בראש וראשונה אגדית דמותה של תהלה, העומדת במרכז הסיפור. המְספר פוגש באותה "זקנה נאה, שכמותה לא ראיתם מימיכם" בעיר העתיקה בירושלים, והיא מראה לו את הדרך לביתו של חכם אחד שהוא מחפש, נושאת מכל קטן של מים ומדלגת ב"זריזות של עלמות". "ירושלים, אפילו ביום של גשמים החמה מבקשת לעמוד בתפקידה", וכמו שמש ביום גשם, כך גם תהלה מתגלה תחילה למספר כחזון תעתועים. היא צוחקת ומחייכת, "מאור פניה שלום וחיבת קולה נחת רוח", והנה לומד המספר לדעת שאותה זקנה בת 104 היא, ועליה נאמר "שלא ראתה שעה טובה מימיה. אפילו את שונאַי איני מברכת בייסורים שנתייסרה בהם". זקנתה המופלגת של תהלה וחיוניותה נשמעות כאגדה, ועל אחת כמה וכמה התלאות שעברה בימי חייה, ועליהן מסופר בהרחבה.

במהלך הנובלה אמנם מתוודע המספר לתהלה, אבל המידע שהוא לומד על אודותיה רק מעצים את היסוד האגדי בסיפורה. הסיפור הזה מתגלה לו לסירוגין, מפני שהוא פוגש בתהלה באקראי בביקוריו השונים בעיר העתיקה. לראשונה הם נפגשים בביקורו הראשון של המספר בבֵית החכם. בביקור השלישי הם נתקלים זה בזה בביתה של "זקנה אחת, אלמנתו של רב, שקודם חזרתי לירושלים הבטחתי לבן-בנה לפקוד את שלומהּ". אחר כך הם נפגשים שוב כשהוא יורד אל הכותל המערבי. בביקור זה היא מספרת לו: "בכל יום אני מסיימת יום אחד של תהלים" (תהלה היא לשון יחיד של תהלים). כעבור זמן מה מספרת לו הרבנית שאותה זקנה, תִילִי-תהלה, היתה "עשירה גדולה ובעלת עסקים הרבה". והנה, בתה של תילי היתה מאורסת לאביה של הרבנית, אך היא "ברחה ונכנסה לבית הכומריות (=למנזר) והמירה את דתה".

בהמשך הסיפור מזמינה תהלה ("הוא שם הקודש של תילי") את המספר לכתוב את צוואתה, ומספרת לו את המעשה שאירע לה תשעים ושלוש שנים קודם לכן, כשהיתה נערה בת אחת-עשרה. באותה עת חזר אביה מבית הכנסת ועמו "פתחיה מרדכי, אביו של שרגא". אביה הודיע לה כי תינשא לשרגא, אך כעבור זמן מה ביטל את השידוך מפני שגילה כי משפחת החתן נמנית עם "כת החסידים", שהוא התנגד לה בתוקף. "קפץ שרגא ונשבע שלא ימחול לנו על העלבון. ולא חש אבא לבקש מחילה משרגא, אף על פי שהיה אבא יודע שאם מבטלין שידוך צריכין לבקש מחילה מן הנעלב". 

זה החטא שבעוונו באים ייסוריה של תהלה: בנה הבכור מת בדבֶר, בנה השני נחטף על ידי צוענים ומת, ובתה הצעירה התנצרה: "נכנסה רוח רעה בבתי ונטרפה דעתה", כדבריה. תהלה מבקשת אפוא מהמספר: "כְּתוב לשרגא שאני מחלתי לו על כל הצרות שנתגלגלו לי על ידו, וכתוב לו שאף הוא צריך למחול לי, שכבר לקיתי דיי".

אחרי שהוא משלים את כתב המחילה הזה, שתהלה מבקשת להביאו במו ידיה לארוסהּ לשעבר בעולם האמת, נשלמת שליחותה בעולם הזה. למחרת בבוקר חוזר המספר לעיר העתיקה ומגלה שתהלה מתה באותו בלילה.

*
הקורא הבקיא בספרות היהודית המסורתית נזכר למקרא סיפורה של תהלה במוטיב דומה מספרות האגדה, ואינו מופתע מהעונש החמור שגורר ביטול השידוך. המקור לאגדה ב"תהלה" מופיע בגמרא במסכת תענית (דף ח עמוד א). הגמרא מדברת שם בשבחה של אמונה במעשי נסים ומי שמאמינים בהם ("בעלי אמנה"): "כמה גדולים בעלי אמונה: מניִן? מחולדה ובור. ומה המאמין בחולדה ובור – כך המאמין בהקב"ה". רש"י מפרש את המילים "מחולדה ובור" בכך שהוא מספר בקצרה סיפור ש"מצוי הוא באגדה". הגמרא מזכירה את הסיפור הזה בקצרה מפני שהיה מוכר לרבים, ודי בשמו להדגים לקורא סיפור נִסי, שאין לו הסבר רציונלי ועל כן הוא מופת לאמונה.

נראה שהמעשה הזה, שסוּפר בעל פה בימי הגמרא, הלך ונשכח, ולכן צריך היה להעלותו לימים על הכתב. הוא מופיע בכתב לראשונה בספר "הערוך" (מילון-פירוש לתלמוד מהמאה האחת-עשרה). סיפור האגדה נפתח ב"ריבה (=עלמה) שהיתה הולכת לבית אביה והיא יפת תואר ומקושטת כסף וזהב". היא תועה בדרך ורואה באר מים. מאחר שהיא צמאה, יורדת העלמה לתוכה אך אינה יכולה לעלות. בחור עובר בסביבה ומוצא אותה, והיא מבטיחה לו שאם יחלץ אותה מן הבור – תינשא לו. "נתנו אמונתם זה לזו וזו לזה". אמרה: מי מעיד? היתה חולדה אחת עוברת כנגדם. אמרה לו: חולדה זו ובור זה עֵדים בדבר". הבחור מחלץ אותה והשניים נפרדים. היא זוכרת את שבועתה, מתחזה למשוגעת ודוחה את כל מחזריה, אך הבחור שוכח את הבטחתו ונישא לאישה אחרת. הוא מוליד שני בנים: "אחד נפל לבור ומת, ואחד נשכתו חולדה ומת". או-אז מבין הבחור את חטאו, מתגרש מאשתו ומוצא את האישה שהעלה מן הבור (על פי "ספר האגדה", נ, עמ' תפד).  

מאז נודעו לאגדה זו גלגולים רבים בקהילות ישראל השונות. היא הופיעה באוסף המעשיות הקנוֹני ביידיש "מעשה-בוך", שנדפס לראשונה ב-1602 ומהדורותיו היו פופולריות מאוד. במאה התשע-עשרה, עם התעוררות העניין הרומנטי באגדות עם (בעקבות האחים גרים, בין השאר), התפרסמה האגדה בשלל נוסחים, בעיקר בגרמניה. אך גם לתימן הגיעה, בשירו של ר' סעדיה בן יהודה מנצורה, שהתפרסם ב"ספר הגלות והגאולה" ב-1848 (..."הישבעי בשלושה דברים הנמצאים / חולדה ובור נפלאים / ושמיִם העליונים עדים נאמנים..."). רבים עיבדו את האגדה לסיפורים ולשירים, אך הגדיל לעשות המחזאי והמשורר אברהם גולדפאדן במחזה הנודע מאוד ביידיש "שולמית" (מ-1875), שבו האגדה עומדת בבסיס סיפור אהבתם של שולמית ושלום. מאז נפוצה האגדה ודומותיה לכל עבר, והיא מתגלה שוב ושוב גם בספרות העברית, כביטוי לאמונה עממית.

עגנון הרבה להתייחס ביצירתו לסיפורי עם יהודיים מסורתיים. לעתים זו התייחסות מפורשת וברורה, כמו ברומן הכנסת כלה המתאר עולם חסידי במזרח אירופה במאה התשע-עשרה ומורכב בהתאם מסיפורי מעשיות יהודיות. לעתים ההתייחסות לעולם האגדתי נסתרת יותר ומוּסווית היטב. כך למשל בסיפור "שבועת אמונים", שנכתב שנים אחדות לפני "תהלה" (פורסם ב-1943 ומופיע גם הוא בקובץ עד הנה). הסיפור הזה מתאר חוקר אצות צעיר שעלה ליפו בתחילת המאה העשרים ופוגש בה שוב את שושנה, שאליה נקשר בילדותו באירופה עד שנחשבו בעיני כולם חתן וכלה. רכניץ הוא אדם חילוני והוא מתגורר בעיר חופשית, ובכל זאת הוא מתקשה להתיר את כבלי שבועת האמונים לשושנה, ואינו יכול להחליט עד סוף הסיפור אם לשאת אותה או אישה אחרת.   

דמותו של שמעון רכניץ מזכירה במידה רבה את ש"י עגנון עצמו. עגנון (שמואל יוסף צ'צ'קס), בנו של רב מהעיירה בוצ'אץ' (אז באימפריה האוסטרו-הונגרית, לימים בפולין, היום באוקראינה) הגיע לפלשתינה ב-1908. הוא היה אז כבן עשרים, פורק עול תורה ומצוות, ולכן בחר להתיישב דווקא בשכונת נווה צדק החילונית. אם "שבועת אמונים" מייצג את עולמו של צעיר חילוני מתחבט כמו רכניץ או עגנון, "תהלה" מייצג את עגנון הבוגר יותר, החוזר לעולם המסורת.

הסיפור עצמו נפתח בחזרה: "עד שלא יצאתי מירושלים לא הכרתי אותה, משחזרתי לירושלים הכרתי אותה". כל הסיפור עומד למעשה בסימן החזרה, והיא הולמת גם את חזרתו של עגנון עצמו לירושלים ולשמירת מצוות בשנות העשרים של המאה העשרים. מבחינה כרונולוגית ממוקם הסיפור בין שתי מלחמות העולם, ומתייחס למאורעות תרפ"ט (1929), על רקע האיסור של שלטונות המנדט להציב ספסלים בכותל המערבי (תהלה עומדת בסיפור כנגד שוטר בריטי שבועט בשרפרף שהביאה זקנה אחרת).

המספר מתגורר בשכונת נחלת שבעה שבירושלים החדשה, אבל הוא חוזר שוב ושוב לעיר העתיקה. מטרת החזרה, לדבריו: "לבקר חכם אחד מחכמי ירושלים שהיה דר סמוך לכותל המערבי". המספר הולך אליו לשמוע "חידוש", שפירושו בעצם לימוד חדש בתורה. גם אחר כך שב המספר לעיר העתיקה כדי לקיים מצוות ביקור חולים בבית הרבנית, סבתו של אחד מחבריו. המספר חוזר אפוא אל המקורות, תרתי משמע. הוא מעיד על עצמו שהלך "כדרך שאנשי ירושלים נוהגים" להתפלל אצל הכותל המערבי. באמצעות תהלה, הוא שב ומוצא את מקומו בשלשלת הדורות המסורתית (תרשים חמשת הדורות מוצג לעיל). שהרי תהלה היתה יכולה להיות (אילו התקיימו נישואי בתה) סבתהּ של הרבנית, והוא – חברו של נכד הרבנית.

תהלה     בתהּ                       אביה של הרבנית     הרבנית     בנהּ     נכדהּ                    המספר

אבל בעצם נראה שהמספר מחפש יותר מאשר את עצמו ברצף הדורות ובשלשלת המסוּרה. הסופר המודרני מחפש השראה דווקא בין החומות, ביישוב הישן, כלומר הוא מחפש חומרים ישנים לחדש בהם את יצירתו.

לכן מזומנים שני "החוזרים" זה לזה: המספר מוצא דווקא את תהלה, זקנה מופלגת מן העולם הישן, צדקת שצריכה לעשות תיקון בכתיבת מכתב מחילה לארוּס שנפגע ופגע. גם עגנון צריך לכתוב מכתב מחילה דומה לתורת אמו שנטש. מה שהוא כותב בשמה של תהלה אינו רק מכתב ואינו רק איגרת לשרגא, אלא הוא מעשה יצירה של ממש. תהלה מזמינה את המספר לכתוב את האיגרת מפני ששמעה שהוא "בעל עט, מה שקוראים היום סופר". אבל כוונתה בעצם לא רק לסופר מודרני, אלא גם לסופר סת"ם, ועל כן היא אומרת לו: "טול את הנוצה וטבול אותה בדיו וכתוב. אני אומַר לך באידית ואתה תכתוב בלשון הקודש". תהלה מבדילה בין קודש לחול: היא מדברת יידיש, ובשפה זו אכן יש הבחנה ברורה בין "סופר", מי שכותב ספרי תורה, מזוזות ומגילות, לבין "שרייַבער", כלומר סופר מודרני, יוצר של ספרות יפה, לא דתית.

בזכות תהלה נעשה אפוא המספר גם לסופר קודש, ולא בכדִי בוחר עגנון להתבסס דווקא על המעשה בחולדה ובור. מכל הסיפורים מסמל המעשה הזה את האמונה העילאית ביותר במעשי נסים. אבל "תהלה" של עגנון אינו סיפור מופת של אמונה ואינו מכוון לחזרה בתשובה. אדרבה: עגנון מערער בו לגמרי את המשמעות הדתית לכאורה של הסיפור. במאמרה "מה מצאה תהלה בעגנון" ("הארץ", 24.9.2012) כותבת צרויה שלו שסיפור חייה של תהלה ממחיש "את האווילות המוחלטת שבקנאות הדתית", שהרי רק בגלל חסידותו של שרגא החליט אביה של תהלה לבטל את האירוסין, ובעקבות זאת באה לעולם כל אותה פורענות. כך הופך עגנון את מעשה המופת הדתי לסיפור מודרני המכוון בעצם נגד הקנאות הדתית.

המעשה בחולדה ובור משמש לעגנון אמתלה לעסוק בסיפור אופייני לתקופה, כפי שכותבת רחל מנקין במאמרה "בתה של תהלה ומיכלינה ארטין, אותה משומדת יימח שמה" ("הארץ", 25.6.2003). במאמר זה מזהה מנקין בין דמות בדיונית – בתה של תהלה שהתנצרה – לבין דמות היסטורית: נערה יהודייה מקרקוב שהתנצרה. נערה זו היתה אחת מני רבות, וסימלה תופעה רחבת היקף בהרבה של נערות יהודיות שהתחנכו בבתי ספר כלליים וסירבו אחר כך לחזור לעולמה הצר של היהדות המסורתית ולהינשא לחתן חסידי.

הסיפור "תהלה" משלב אפוא יסודות מסורתיים ויסודות ביקורתיים ומודרניים. באמצעות תהלה מצליח המספר המודרני להיות סופר מסורתי ולהפך, ובכוחות המאוחדים הללו הוא יוצר את יצירת המופת "תהלה". הצירוף הזה בנובלה מתבטא כמובן באמצעות העלילה, אבל לא פחות מכך – בשפתו של עגנון, שהיא השילוב המובהק ביותר של צירוף הישן בחדש.

מעבדי "תהלה" למחזה בתאטרון החאן לא ויתרו על שפתו המיוחדת של עגנון, ואף על פי כן נשמעת בו השפה העגנונית טבעית והרמונית. בעיבוד להצגה, שחר פנקס אמנם השמיטה חלקים מהטקסט והוסיפה הסברים קצרים בעזרת קטעי קישור, אבל גם התוספות האלה נשמעות טבעיות למדי. בין התמונות במחזה מושמעים מדי פעם קטעי קישור קצרים, לא בגוף ראשון כמו בסיפור, אלא בגוף שלישי, המסביר בתמציתיות את העלילה ומחבר בין חלקיה.

השימוש בשפה המקורית הוא חלק מן ההחלטה הבימתית להשאיר את המחזה בזמנו ולא להעביר אותו לזמננו. התפאורה והתלבושות שייכות לתקופה: ימי המנדט הבריטי בארץ ישראל. עם זאת, יוצרי ההצגה אינם מנסים ליצור תפאורה רֵאליסטית, משוחזרת לפרטי פרטים. זו הצגה מינימליסטית דווקא, הבוחרת לרמוז על הכלל באמצעות הפרט. את הסמטאות הנפתלות בעיר העתיקה בירושלים מייצג למשל גרם מדרגות קטן ומסתובב, שהשחקן המייצג את המְספר-עגנון (יואב היימן) עולה ויורד ומסתחרר בו. את העוני והלכלוך בעיר העתיקה מייצגת בובת חתול גרוטסקית: חתול רזה כל כך עד ש"עצמות" (כלומר חוליות הבובה) בולטות בו. על תרמילה נושאת השחקנית תמר אלקן תיבות מכתבים, המציינות את הכתובת שמחפש המספר בעיר העתיקה. האיגרת שהוא כותב נפרשת כקונצרטינה ונתלית לרוחב הבימה, ממש כמו חבלי הכביסה שנמתחים עליה ומיד מקופלים שוב. ככלל, היוצרים בהצגה – ובעיקר הבימאית שיר גולדברג – בחרו להצטנע בעצם בחירתם להעביר את הנובלה של עגנון להצגה קמרית של שלושה שחקנים.

עגנון משתמש בשפה כדי ליצור תחושה אגדית בסיפור, אבל לתאטרון יש דרכים משלו להעביר אגדה לבימה. בפתיחת ההצגה יושבים יחד שלושת השחקנים, והנה דף נייר מתעופף באוויר (בעזרת חוט נסתר) ואחד השחקנים מנסה לשווא לתפוס אותו, כאילו זו המציאות העל-טבעית החמקמקה והקשה לתפיסה. גם ההחלטה לגלם את דמותה של תהלה באמצעות בובה תורמת לכך. בובת הזקנה, שיצרה אמירה פנקס, רומזת בין השאר שתהלה אינה דמות בשר ודם, והבובה רק מייצגת אותה. הבעת "פניה" אמנם קפואה, אבל ההפעלה שלה (בידי השחקנית תמר אלקן ובהדרכת עופר עמרם) יוצרת מורכבות רבה. הרכנת הראש של תהלה מלאה גמישות, עדינות ומחוות דקות אף יותר מאלה של שחקן בשר ודם.

כדי להקל על המעבר לבימה של החומרים "הקשים" (השפה הגבוהה, הסיפור הטרגי) משתמשים יוצרי ההצגה במנה גדושה של הומור. התכונה הזאת באה לידי ביטוי בדמותה של הרבנית. בסיפורו של עגנון מתבטאים קשייה של האישה המרה הזאת בעיקר בשפתה השנונה והמושחזת. בתאטרון החאן היא מוצגת כקריקטורה של "פולנייה", על כל האסוציאציות המוכרות והמגוחכות הנקשרות בתודעתנו לדמות זו. כוחה של קריקטורה זו אף גובר מפני שמי שמגלם את דמותה של הרבנית הוא שחקן-גבר (יהויכין פרידלנדר), והוא מיטיב להדגיש את הצדדים הקומיים בסיפור הטרגי-קומי שלה.

להפגת המתח משתמשים בהצגה גם באמצעי סלפסטיק, המתאימים לרוח התזזיתית של העיבוד הבימתי. גם אמצעי התפאורה הצנועים (תנור מיטלטל, שמיכה גדולה במקום מיטה...) והדמויות השונות שלובשים השחקנים – כל אלה עוזרים להצגה לעבור במהירות מתמונה לתמונה וליצור קלילות המאזנת את התכנים הכבדים של הסיפור.

יוצרי ההצגה מנסים לתווך בין התכנים המסורתיים של הסיפור לבין הקהל המודרני באמצעות הצגת הדמויות כחילוניות. הרבנית אמנם חובשת שביס, אבל השחקן המגלם את דמותו של עגנון אינו מכסה את ראשו, וכך גם תהלה; היא נראית כחלוצה יותר מאשר כזקנה יראת שמים בעיר העתיקה בירושלים. מבחינה זו, נראה שיוצרי ההצגה מחמיצים במקצת את האפשרות לבקר את המסורת דווקא מתוכה.

תוספת אחרת היא השמות שההצגה נותנת לדמויות שאין להן שם, כמו החכם שהמְספר בא לבקר בעיר העתיקה, וכמו נכדהּ של הרבנית. האמצעים האלה מרחיקים מעט את ההצגה "תהלה" מהיצירה המקורית, אבל אין ספק שהם עוזרים לקרב אותה לצופים, במיוחד לצעירים שבהם.