סרטנו "הדולפין" מספר על מוראד, נער ערבי-ישראלי מקלנסווה, שבעקבות טראומה קשה שחווה מפסיק לתקשר עם הסובבים אותו ולמעשה מתנתק מבני אדם. זה קרה אחרי שחבורה אלימה היכתה אותו במשך לילה שלם, בעקבות פרשנות מוטעית שלהם להודעת טקסט (sms) תמימה ששלח לבת כיתתו. מוראד אושפז במחלקה כירורגית בבית חולים, אבל גם לאחר שפצעי הגוף הגלידו, נפשו מיאנה להתרפא. סרטנו מתחיל במוראד, שנמצא על סף אשפוז במחלקה פסיכיאטרית, אך בעצת הרופא המטפל בו, אביו המסור לוקח אותו לאילת, לעבור טיפול באמצעות דולפינים. שם, באילת, לאחר חודשים של שתיקה, מוראד חוזר לדבר, אבל עדיין מתכחש לעברו ולמוצאו. הוא מסרב לחזור לכפר, לחייו, לעברו, לאמו ולבני משפחתו המחכים לו. הסרט עוקב אחר תהליך השיקום של מוראד, וגם אחר תהליך ההתמודדות של סביבתו הקרובה ובמיוחד של אביו, אסעד.
את הסרט צילמנו במשך ארבע שנים, והוא זכה להצלחה יוצאת דופן; הוא הוקרן בעשרות מדינות בפני מיליוני צופים וגם זכה בפרסים רבים בפסטיבלים לקולנוע. בארץ, הוא הוקרן בפסטיבל ירושלים (וזכה לצל"ש מטעם שופטיו), בערוץ 2 ב"רצועה מהחיים", ובפני תלמידים רבים מכיתות ז – י"ב. התגובות, לרוב, חזקות מאוד. גם מוראד וגם אביו מעוררים בצופים הזדהות חזקה. אנחנו מרגישים בזה לאורך כל הצפייה, ובדרך כלל, כשכותרות הסיום של הסרט מופיעות ומתברר שהנערים שהיכו נשפטו ונכנסו לכלא, נשמעות מחיאות כפיים סוערות ועולה תחושה חזקה באוויר ש"הצדק ניצח". ואז, מגיעות השאלות. כמעט תמיד יש מישהו בקהל, ובמיוחד כשמדובר בבני נוער, ששואל איך יכול להיות שהמשפחה של מוראד לא נוקמת ואיך בכלל אפשר לשתוק לנוכח אלימות כזאת. שאלות כאלה הן הזדמנות להתעכב על בחירתו של האב, שהיא הבחירה להציל את בנו ולא לפגוע באלה שפגעו בו, בחירה שהיא עמדה המסרבת להיגרר למחול השדים של האלימות, שלא ניתן לצאת ממנה ומטיבה היא גובה קורבנות שחלקם חפים מפשע, כמו גיבורנו מוראד. זוהי בחירה ששמה בצד את האגו ומבקשת להתרחק מיצר הנקמה ולהתמקד בריפוי ושיקום. בחירה שאינה מובנת מאליה. גם הדולפינים מעוררים אמפתיה גדולה בקרב הצופים. הדולפינים הן חיות חמות ונעימות, היוצרות קשר עם האדם בסביבת המים כאשר הם מרגישים בטוחים. הדולפינים מקבלים את מוראד אליהם באהבה ותומכים בו בדרך אל הריפוי. יצירת הקשר האיטית וההדרגתית הזו היא אחת הסיבות לכך שמוראד הצליח לשקם את יכולתו לתת אמון, ראשית בבעלי חיים ואחר כך בבני אדם.
אז איך הכול התחיל? את מוראד פגשתי (יונתן) לראשונה במסגרת עבודתי כצלם תת ימי בריף הדולפנים באילת, ואל סיפורו נקשרתי באופן אישי. מספר חודשים לפני שמוראד הגיע לריף, נפצעתי במהלך מלחמת לבנון השנייה. כשחזרתי לעבוד עם הדולפינים אחרי המלחמה, הרגשתי כיצד הנוכחות שלהם מנחמת וממלאת אותי תקווה. כשמוראד הגיע לריף, הרגשתי שבאופן מסוים, אני מבין אותו ואת מצוקתו. כשראיתי את סרטו הקודם של דני "18 ק"ג של אהבה" (זוכה פרס אופיר), סרט העוסק גם הוא ביכולתה של האהבה לרפא, וראיתי את הרגישות שבה הוא מטפל בסיפור כל כך קשה ואת התקווה שהוא מצליח למצוא גם ברגעים הקשים ביותר, ידעתי שזה השותף שהייתי רוצה ליצירת הסרט הזה.
במובן מסוים, "הדולפין" היה מתועד כמעט מהרגע הראשון. משלב מוקדם היו לנו הצילומים של הרופא של מוראד וקצת אחר כך גם הצילומים שלנו. גם המבנה העלילתי היה די ברור לנו מההתחלה – ידענו שזהו סיפורו של נער שבורח מהכאב ועובר לחיות חיים חלופיים, וסיפורו של אב, שנמצא איתו כל הזמן וחולם לקבל בחזרה את הילד שהיה לו. מאחר שמוראד לא נמצא באילת מבחירה אלא כבריחה, היה ברור לנו ולסביבה המטפלת בו שהפתרון היחיד הוא לחזור למקום של הטראומה ולהתמודד איתה שם. הבעיה הייתה שמוראד לא רצה לחזור לכפר. כיוצרים דוקומנטריים, האתגר המרכזי שלנו היה לקחת את כל החומרים שצולמו מנקודות ראייה שונות ולמטרות שונות, ולמצוא להם שפה משותפת. מבחינה אישית, הכי היה לנו חשוב לעבור עם מוראד את הדרך כדי שיוכל לסגור עם עצמו מעגל, לא בשביל הסרט, אלא בעיקר בשביל עצמו. בתקופה הזו התייעצנו רבות עם פסיכולוגים מומחים לפוסט-טראומה. גם אם כבמאים, רצינו לפעמים "לקחת" את הסרט לכיוונים מסוימים, מעולם לא דחפנו את מוראד לדבר על מה שלא רצה ומעולם לא נכחנו בחדר הטיפולים שלו. מהניסיון שלנו מסרטים אחרים ידענו שאם נתנהל בסבלנות ולא נלחץ, נאפשר לו לספר את סיפורו כפי שהוא רוצה לספר אותו, ואז לא רק שלא נזיק אלא אף נעזור לו לעשות סדר במחשבותיו ובזיכרונו ולנסח לעצמו נרטיב חדש.
בגלל זה הצילומים ארכו כמעט ארבע שנים... המהלך אולי המשמעותי ביותר שעשינו היה שהבטחנו למוראד שלא נהפוך את הסרט לפומבי עד שמוראד עצמו לא יצפה בו ויאשר אותו להקרנה. את ההבטחה הזו קיימנו במלואה. כשמוראד צפה בסרט, וחשוב לציין שחלק גדול מהזמן הוא לא היה מודע לכך שאנחנו מצלמים אותו, הוא חיבק אותנו חיבוק ארוך ואישר אותו בדמעות להקרנה בחו"ל. לאחר מכן, כשתוקפיו נכנסו לכלא, הוא אושר מבחינתו גם להקרנות בארץ. עד היום אנחנו בקשר טוב עם האב, עם מוראד ועם שאר בני המשפחה, ומרגישים בני מזל על ההיכרות מעוררת ההשראה הזו.
מה שמרגש אותנו בכל פעם מחדש הן התגובות לסרט; תגובות החוצות דתות, לאומים, גילאים ודעות פוליטיות. כי סיפורו של מוראד הוא סיפור אוניברסלי שמדגיש ערכים אנושיים חשובים כמו סבלנות, נתינה, חברות, משפחה, עזרה הדדית, אומץ ותקווה. "הדולפין" הוא סרט העוסק בקשרים בין בני אדם ובין בני האדם לעולם הטבע. בלי שהתכוונו לכך, הסרט מראה גם פן של דו-קיום בין יהודים לערבים, כי כל צד רואה את הצד האחר באור חיובי יותר מזה שהורגל אליו, וכך הסרט מצליח לשבור סטריאוטיפים ודעות קדומות. ובנוסף ואל מול התקופה הזו, שבה פורחות תכניות ריאליטי, אנחנו שמחים להיות חלק מהיצירה התיעודית ולהפגיש את קהל התלמידים, עם עולם העשוי מחומרים שאינם "צהובים" ו"מנצלים". עולם שתובע עבודה, השקעה, אמון בבני אדם והרבה סבלנות.
המפגש עם דני מנקין ויונתן ניר וסרטם "הדולפין" מיועד לתלמידי ז' - י"ב.
לביקורות:
"הדולפין" - דוקומנטרי שמגליד את הפצע / אריאנה מלמד, ynet
"הדולפין" - סיפורו של נער שהוכה, הפסיק לתקשר וניצל בעזרת הדולפינים / נירית אנדרמן, הארץ
* יולי 2013.
סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.
תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.
התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.
התוכנית פועלת החל משנת 1987.