כך מצאתי את הדרך

לפני יותר מעשור הגעתי לפתיחה של תערוכה בשם 'ליגיון' של האמנית מיכל נאמן. זה קרה כמעט במקרה, אבל המקרה הזה שינה את חיי.

הייתי אז סטודנטית לתואר שני בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, ודרכי המקצועית והאקדמית הייתה ברורה לי. היה לי ברור שהמסלול שאני מתקדמת בו, ובנחישות, מסלול של מחקר התנהגותי שבוחן כיצד בני האדם מוצאים את דרכם במרחב (Way Finding), מתווה גם את דרכי בחיים. אלא שבאחת ההפסקות, ביום טכניוני ארוך ומתיש, המליצה לנו אחת המרצות, אתי יעקובי, לבקר בתערוכה של חברה אמנית, שהציגה בגלריה בתל אביב. שמה של אותה אמנית, מיכל נאמן, לא אמר לי דבר ברגע ההוא. באותה תקופה לא הייתי מ"הטיפוסים" שמסתובבים במוזאונים ובגלריות, לא הכרתי אמנים ולמרות שתמיד ציירתי ופיסלתי, ממש לא חשבתי להיות אמנית. ובכל זאת, משהו באותה ההמלצה משך אותי לתערוכה...

למעלה מעשר שנים עברו מאז שהחלטתי לבקר בתערוכת היחיד של מיכל נאמן, ואני עדיין זוכרת איך עמדתי מול הציורים ואת התחושה ההיא, של משהו שהסתחרר בי. הציורים היו חושניים ומלאי מסתורין, מתוחכמים ומסקרנים ובו בזמן גם חמקמקים ומתעתעים, ואני לא יכולתי להתנתק מהם. אל מול הציורים הרגשתי שאני נוגעת באופן חי בדברים שעד אז היו רק חלק מחיי האקדמיים, חלק מנותק שנמצא אולי יותר בתאוריות מאשר בחיים. היה בעבודות מיזוג פרוע של עולמות של תוכן וחוויה, משהו חסר גבולות, כמו נשימה מורכבת ועמוסת שכבות. היה שם משהו חכם ואמיץ בעיניי, משהו שהתברר מולי כהצעה מפתה לדרך חדשה. 

אז אמרתי לעצמי, שאם מיכל נאמן מלמדת בחוג כלשהו לציור, אני נרשמת. בירור קל העלה שהיא מלמדת במדרשה לאמנות בבית ברל, ובירור קצת יותר מעמיק העלה שניתן ללמוד קורס שלה רק מהשנה השלישית, וגם אז רק בתנאי שנרשמים לפחות לשני קורסים נוספים באמנות. אולם ההחלטה כבר נפלה. כלום לא עצר בעדי ולא יכול היה לעצור בעדי מלהירשם ללימודי אמנות במדרשה. יצאתי למסע אחר.

 
היום, קריירת המחקר שלי מימי הטכניון היא רק נקודת ציון בדרך, והאמנות לעומתה היא מסעי היומיומי; מסע שמתחיל בנוחות ובביטחון בסטודיו וממשיך למחוזות רחוקים שמכילים קסם רב, אם כי גם לא מעט מהמפחיד והמאיים. מצד שני, משהו מלימודי ה-way finding נוכח. עבודות האמנות שלי (בעיקר במיצבים ובמיצגים) מתכתבות עם עולם הטבע ובוחנות אותו אל מול המוכר והקרוב. בעבודות הפיסול והמיצב שלי אני משתמשת לעתים, בחומרים המצויים בכל בית, כמו אטבים, ניירות אלומיניום ופלסטלינה, חומרים מוכרים אשר משנים את אופיים בתוך עשיית האמנות ומתרחקים מהשימוש המוכר שלהם. בעבודות המיצג אני מכתיבה את מסלולם של הצופים, אם כי באופן פארודי, וכך בעצם ממשיכה את תאוריות מציאת הדרך אבל בעולם האמנות... 

ולגבי החלום ללמוד אצל מיכל נאמן? הוא עדיין קיים, כי בסופו של דבר, כשהגעתי לשנה השלישית, זה לא קרה...

מתוך המדור: פגישה לאין קץ 

יוני 2013.

בעמוד הבית: אהבתה של זו שעפה. נייר אלומיניום וצבע תעשייתי.

עוד על אודות האמנית ומפגשיה עם תלמידים