אהבה ממבט ראשון

בפסח האחרון, בפסטיבל חיפה להצגות ילדים ונוער, העלינו לראשונה את ההצגה "כדור שלג". מבחינתי, הייתה זו "אהבה ממבט ראשון". מקריאה ראשונה של המחזה, שכתב רועי רשקס, נשביתי בקסמו. צחקתי ובכיתי (כדברי שייקה אופיר המנוח? "עין אחת צוכה, עין אחת בוחקת"...).

במרכז המחזה ניצב פליפה בן התשע, עולה חדש מארגנטינה, העושה את צעדיו הראשונים בארץ. המפגש בינו ובין הילדים הישראלים רצוף קשיי התאקלמות וקליטה בסביבה חדשה, בתרבות חדשה, בשפה חדשה, בחברת ילדים לא מוכרים. אלא שעד מהרה, יחול מפנה: האהבה לכדורגל תתגלה כמכנה משותף של ממש, חוצה גבולות, בין פליפה לחבריו החדשים בישראל. גיבורנו יזכה באמונם ובאהבתם בזכות המצאה קטנה שבדה מלבו ולפיה, כוכב הכדורגל הבינלאומי, ליונל מסי, הוא חברו הטוב מימים ימימה.

מה שמתחיל בשקר קטן אחד, פרי מצוקה אמיתית, מתפתח חיש מהר למסכת נפתלת של העמדות פנים וגוזמאות. "כדור השלג" של הכזב מתגלגל במדרון ומאיים לדרוס את גיבורנו. פליפה האומלל אינו יודע אנה הוא בא: מי ידבר איתו כעת? מי ישחק איתו? ברגע כואב אחד, הוא שב להיות הילד העולה המנודה והאומלל. את המצב מציל (איך לא? מי אם לא הוא?) ליונל מסי האגדי. בדרכו הייחודית, הוא מתיר את התסבוכת ומחזיר לפליפה את האמונה בעצמו. לשיטתו, גם ללא הסתייעות בשקרים יוכל גיבורנו להשיג כל מה שליבו חפץ. עליו רק להאמין ביכולתו ולעבוד קשה. עד כאן המחזה. כעת היה עלינו להפכו להצגה.

תחילה נבהלתי: מה לי ולהצגה על כדורגל? בשונה מאבי ומאחי, אוהדי מכבי חיפה מאז ומעולם, מעודי לא ביקרתי במגרש כדורגל, לא מילאתי טופס טוטו, לא האזנתי ל "שירים ושערים"... אבל אז, "נפל האסימון", ובעקבותיו באה התובנה שעולם הכדורגל איננו העניין בהצגה שלפנינו, הוא רק משל, דימוי, דוגמה אחת מני רבות אפשריות. לב העניין הוא בבדידותו של היחיד, בכמיהה האנושית כל כך להשתייך, להתקבל, להיות "נאהב". את אלה, רבותי, אני מכיר היטב. כולנו מכירים! (מן הטעם הזה, אין מדובר ב "הצגה של בנים" בלבד. כל אחד ואחת מן הצופים / צופות יכול בקלות להתחבר אליה).

התחלנו בחזרות.
במהלכן, חשנו ביתר שאת כי באמצעות בחינת המקרה הפרטי של פליפה וליונל מסי, מעלה המחזה לדיון שאלות מרתקות בדבר "אמת", "שקר" וכל קשת המצבים והצבעים השונים שביניהם: האם, לדוגמה, רופא המחליט שלא לעמת חולה סופני עם מצבו הרפואי כמות שהוא, ובוחר לצבוע עבורו את חודשי חייו האחרונים בצבעים "ורודים" יותר, ייתפס בעינינו כ "שקרן", שראוי לגנותו? האם "שקר לבן" הוא עניין פסול? ומה בדבר זיקית המחליפה את צבעה מ "ירוק" ל-"חום" או ל-"כחול" כאשר היא מבחינה בסכנה מתקרבת? האם מסיכת הצבע החדש שלה היא "מזויפת"? "שקרית"?, או שמא היא-היא דווקא ה-"אמת" שלה באותו הרגע? האין אנו מסוגלים להבחין באיזה "תחום אפור" הנפרש בין ה-"אמת לאמיתה" ובין ה-"שקר הנתעב"? האם העולם אכן צבוע רק ב-"שחור" ו-"לבן"?

פליפה שלנו נדרש לשרוד בחברת ילדים מתנכרת, ונגרר אל השקר הראשון שלו כמעט בעל כורחו. בשלב מוקדם מאוד, הוא מבקש לחדול מן המשחק ולשוב אל האמת, אלא שקהל מאזיניו כבר מאוהב בסיפור ותובע את המשכו (הם בחזקת "עגל שרוצה לינוק" יותר משהוא עצמו "פרה שרוצה להיניק"), גיבורנו לכוד בסבך! 

חוויית הבדידות הממארת, התחושה של "יחיד מול רבים", עומדת במרכז ההצגה שלנו: הגם שהעלילה נודדת בין זמנים ומקומות, על הבמה ניצב שחקן יחיד, והוא-הוא המגלם בגופו ובקולו (החי והמוקלט) את כל התפקידים (למעלה מ-15 דמויות שונות). המוטיב המוזיקלי המלווה את סיפורו מנוגן על פסנתר בלבד, "סולו", בעוד נעימותיהם של כל הסובבים אותו נהנות מתזמור רב-כלי, עיצוב התפאורה שואב את השראתו מעולמות הכדורגל והספורט, ומרחיב אותם לכיוונים נוספים: החבלים שעל הבמה מתפקדים הן כשערים לכל דבר ועניין, אבל גם כרשת קורים, שבה נלכד גיבורנו, וכמחסן שבתוכו הוא מוצא מסתור, וכן הלאה. באופן זה, אני מקווה, עלה בידינו ליצור הצגת יחיד "קטנה" אבל "גדולה", פוליפונית, רבת קולות ודינמית.

ועוד עניין פעוט: כבר ביימתי בעבר הצגות יחיד (למשל, "משפט פולארד" עם רמי ברוך בתאטרון הקאמרי). תנו לי לשתף אתכם ולומר כי כבמאי, אתה ניגש לעבודה מסוג זה רק אם יש בידיך את השחקן ההולם את מידות המחזה במלואן. לאושרי הגדול, נמצא לי שחקן נפלא כזה, ניב פטל, פליפה האולטימטיבי, שמצליח לברוא עולם שלם במינימום אמצעים ובכישרון גדול, ושפשוט אי אפשר שלא להתאהב בו...

מההצגות שקיימנו עד כה, עולה בבירור, לשמחת כולנו, כי גם הצופים הצעירים נכבשים בקסמם של השחקן, המחזה וההצגה כולה. הם קשובים, מתרגשים, מזדהים, צוחקים וכואבים. בסיום כל הצגה, אנו מקיימים שיחה איתם, ולשמחתי הרבה, הם נותנים דעתם על מכלול האמצעים התאטרוניים ומבחינים היטב גם באמנות התאטרון ולא רק ב-"עלילה" או ב-"מסר". סיפורו של ליונל מסי, הילד הדחוי שזכה לכינוי הגנאי "הפרעוש" והפך לאגדה, מעורר השראה בקרב מיליונים ברחבי העולם. בכוחו למלא אצל כולנו את מצבר האמונה בדבר היכולת להגשים חלומות, באמצעות עבודה קשה ודבקות במטרה. רק אתמול, קראתי באינטרנט כי בהוליווד נשלמות ההכנות לצילומי סרט חדש, בהשראת סיפור חייו של מסי. אם וכאשר תראו אותו ביום מן הימים, זכרו ש"כדור שלג" הייתה שם הרבה קודם...

* רועי הורוביץ הוא במאי ההצגה "כדור שלג".
ההצגה מיועדת לתלמידי ד - ו. מחזה: רועי רשקס; תפאורה: מושיק יוסיפוב; תאורה: מאיר אלון; מוזיקה: אריאל קשת; ע.במאי: עידו שנון; משחק: ניב פטל; הפקה: העמותה לקידום תאטרון השעה הישראלי לילדים ולנוער.

צילומים: אריאל בשור.

מאי 2013