שם המחבר: פנינה אריאל

חדוות הפגישה, כאב הפרידה

 

ספרים שמהלכים עלי קסם, שאיני יכולה להניח אותם, שגורמים לי להפוך דף ועוד דף עד שאני מגיעה לסוף, ואז... אני מתקשה להיפרד. כבודה של העלילה במקומה מונח, אבל אותי לוכדות הדמויות. דמות ראשית; קולה בוקע מן הדף גם אם הכתיבה היא בגוף שלישי. קולה מהדהד ונוגע במשהו בתוכי וגורם לי להזדהות איתה, להיקשר אליה. אני רוצה להתלוות אליה במסע שהיא עוברת לאורך הספר, להעמיק את הקשר בינינו. היא מקשה עלי את הפרידה, ממנה, מהספר. (בנערותי בלעתי את ספריה של הסופרת האמריקאית ג'ודי בלום בדיוק מסיבה זו).

אם כקוראת אני שוקעת בדמויות הראשיות, איזו השקעה נדרשת ממני כסופרת בבחירה ובפיתוח של הדמות הראשית? איך הוגים דמות? איך קורמים לה עור וגידים ובוראים לה עולם שבו תצטרך להתמודד, ליפול ולקום, לבכות ולצחוק... וכל זה, רק כדי להיפרד ממנה בסיומו של מסע משותף? השאלות האלה מטרידות אותי וגם את הילדים.

בספרי "לא בא בחשבון" דווקא נועם הוא זה שבחר בי. בעודי שוקדת על כתיבתו של ספר אחר בכלל, הגיע נועם, טפח לי על הכתף ולא הרפה ממני עד שנפניתי אליו ואמרתי לו, "בסדר... עכשיו תורו של הסיפור שלך...". אלא שלא ידעתי על נועם דבר, מלבד העובדה שהוא לקוי למידה בחשבון. כולנו נתקלנו בילדים כמו נועם. הילד שלא שומעים אותו כמעט בכיתה. הילד שלא יודע את התשובות לשאלות של המורים. הילד שלפעמים שוכחים שהוא שם. מה עובר לו בראש, לילד הזה? מי באמת יודע מה הוא חושב? על מה הוא חושב? האם הוא בכלל חושב?! רציתי לכתוב את נועם, אבל כשניסיתי לחשוב עליו, ראיתי בעיני רוחי רק דמות מטושטשת.

התחלנו לנהל שיחות, שיחות שהן כמו שיחות בין חברים, אלא שהחבר הזה נמצא בתוך הראש שלי. לאט לאט למדתי להכיר את נועם, ורק כשהרגשתי שאני מכירה אותו ואת המשפחה שלו, שאני יודעת כיצד הוא מרגיש בחיקה, מה החוויות העוברות עליו בבית הספר - בעיקר בשיעורי החשבון, איך הוא מרגיש בחברת הילדים, רק אז ניגשתי לכתיבה עצמה.

אך מסתבר שלא די היה בכך כי עדיין לא שמעתי את קולו של נועם. ידעתי שכדי למצוא את הקול הייחודי שלו, את השפה הייחודית לילד שרגיש מאוד לנעשה סביבו אך לא תמיד מבין את מה שרואה, עלי "להשליך" אותו אל הדף, לאלץ אותו לתקשר עם דמויות אחרות בספר ולהתמודד עם מצבים שונים. ידעתי שרק בדרך הזאת באמת יישמע קולו והוא יהפוך לדמות ממשית. אבל אז גיליתי דבר אחד נוסף על נועם, שהוא בעצם לא כל-כך אוהב להשמיע את קולו... הקול הבוקע מהדף הוא בעיקר קולן של המחשבות שלו, זו התפישה שלו של הנעשה סביבו.

כשאחותו מחשבת את הקלוריות של הסועדים בארוחה, שואל גם נועם:
"כמה הצלחת שלי שווה?"
הדס ענתה, "זה לא קשור לכמה הצלחת שווה, נועם. מדובר בקלוריות."
כאילו שאני אמור להבין לבד. ואז היא חישבה שהצלחת שלי שווה שבע מאות עשרים וחמש קלוריות.
"זה טוב או רע?" שאלתי.
"זה מצוין," ענתה אימא, "לילד כמוך שגדל מהר. הגוף שלך זקוק להרבה קלוריות."
התביישתי לשאול מהן הקלוריות האלה שהגוף שלי צריך, ומה הקטע עם כל החישובים האלה... (עמ' 34)

לפעמים הפריעה לי השתיקה של נועם לפתח את העלילה. למשל, בכיתה; רציתי שנועם, שדווקא אותו מינה המורה כגזבר קופת הכיתה, יעלה את רעיון מכירת העוגות כדי להגדיל את הקופה. אלא שנועם לא שיתף איתי פעולה! בכל פעם שהתלוויתי אליו לכיתה, הוא סירב לפתוח את הפה ולדבר. במפגשים, כשאני מספרת על זה לילדים, הם מתפלאים מאוד לשמוע שאי-אפשר להכריח דמות לנהוג כפי שאני, הסופרת, מצפה ממנה לנהוג כדי שאוכל להוביל את העלילה למקום שאני רוצה שהיא תתקדם אליו. זה פשוט בלתי אפשרי. מסתבר שלדמות, כשהיא על הדף, יש חיים משל עצמה! מה עושים במקרה כזה? נתקעים?!

במקרים כאלה אני נוהגת לעשות הפסקה בכתיבה, ולהקשיב לדמות, באמת להקשיב לה, כדי לדעת מה עובר לה בראש. רק אז זורמת כתיבה אמיתית. במקרה של קופת הכיתה, הקשבתי לנועם והוא שסיפר לי מה גורם לו לשתוק בכיתה: "שתקתי. חשבתי שאולי זה לא בסדר שאני, הגזבר, לא משתתף. אבל התרגלתי לא להשתתף בשיחות כאלו, בעצם כולם התרגלו שאותם ילדים הנחשבים, כמו אורי או צור או אלירן ועוד כמה, הם המדברים העיקריים." (עמ' 48). רק אחרי שהדברנים העלו רעיונות שנפסלו על-ידי הרוב, ומשתרר שקט בכיתה, מספר לנו נועם ש"רק בגלל שהיה שקט, העזתי להצביע. הרעיון הדפוק של אלירן נתן לי רעיון שהגיע משומקום." נועם מעלה את הרעיון שלו בהיסוס, והרעיון - זוכה לתשואות.

התהליך הזה, שבו הופכת הדמות ממשהו מעורפל, מטושטש, ממעין בובה שאפשר למשוך לה בחוטים ולהפעיל אותה, לדמות שיש לה חיים, רצון וקול משל עצמה, הוא תהליך קסום. זה התהליך המוביל את העלילה קדימה, אל המקום הנכון עבורה, גם אם המקום הזה שונה מזה שתכננתי מלכתחילה. נועם הפך חבר, הקשר בינינו הלך והתחזק. לא פלא שקשה עליי הפרידה.

 

המפגשים עם הסופרת פנינה אריאל מיועדים לתלמידי ד - ו.  

איורים: גיל טרויצה.

* אפריל 2013

 

פנינה אריאל היא סופרת. אם לחמישה. גדלה בירושלים ומתגוררת כיום ביישוב דולב.
המפגש מכניס את הילדים אל מאחורי הקלעים של עולם הכתיבה: כיצד מגיעים הרעיונות ואיך הם הופכים לסיפורים? כיצד בוחרים גיבור וכיצד לומדים להכיר אותו? מהם יחסי הגומלין בין הגיבור, דמויות המשנה והעלילה? ומה קורה כשהדמויות מסרבות לשתף פעולה עם העלילה שהכותב הציב בפניהן? מפגש המתמקד בספר "לא בא בחשבון" (הקיבוץ המאוחד), משלב הרעיון ועד לסיום הכתיבה ולפרידה מהגיבורים.

 

יש למלא את הפרטים

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.