התעתוע והשליחות

א. התעתוע
אין לי יכולת אמיתית, כרונית, להבדיל בין המציאות ובין הבדיון. תמיד אהיה דמות ראשית שכל מיני דברים קורים לה, כך סבבתי בעולם מנעורי, בתחושה שיש לי כוח סתרים שטרם למדתי להשתמש בו כראוי ובמדויק, וכך אני מתהלך היום. חיי הם בעצם סיפור מרתק, בלתי ייאמן, שאני כותב בעצם פסיעותי ונשימתי, והאנשים שמלווים אותי בדרכי אינם אלא דמויות משנה.

זו בו-זמנית תפישת עולם נוחה מאד ובלתי נסבלת. מצד אחד, אני פטור מאחריות: אם אנשים הם רק דמויות משנה והעלילה כבר כתובה, לא נותר לי אלא להתקדם מיום ליום, בניחותא או מתוך סבל הירואי ממש - שהרי כל מחשבה שלי גורלית, כמובן, כל מבט חודר, כל משפט שבוקע מפי מהדהד. ומצד שני: אני אחראי על הכול, מה שאעשה ברגע הבא ישפיע לא רק על חיי הקרובים לי, עשרות בני משפחתי ומאות מכרי - אלא על כל האנושות, לנצח. הרי אני הדמות הראשית.

זו תחושה טיפשית, כמובן, ומובן שאיני חש כך באמת כאשר אתם שואלים אותי אם אני חש כך באמת. רק לפני ואחרי שאתם שואלים אותי.

ב. השליחות
ואני כותב גם מתוך תחושת שליחות מביכה. מעשים משנים, ולמעשים מובילה מחשבה. מחשבה מנוסחת במילים, וכיוון שאני מעדיף שהמילים שלי ישנו את העולם, אני כותב ספרים. זו משוואה פשוטה, זו אמונתי, זו הדת שלי, דת המילים שמשנות את העולם, שיכולות להציל בני אדם. לכן אני כותב.

אני כותב לילדים כדי לספר להם את האמת, גם אם אני עוטף אותה בשכבה רכה של ספוג עלילה ונייר "פצפצים" של הומור. אני מספר לילדים שיש בעולם תסכול שאפשר לפותרו באמצעות מחשבה מעשית ("הכי הייתי רוצה להיות..."), שיש שנאה שנובעת מפחד מפני הזר, שאפשר למגרה בעזרת אומץ פשוט ("החתול דלעת"), דיכאון סתמי שיש להיאבק בו באמצעות איגיון משעשע ("כשאבא היה עצוב"), וסתם קנאה שצריך ללמוד לחיות איתה ("אחלה אח").

גם לנוער אני מספר את האמת בספרי ("זהבים" ו"אנטי"), שבהם משמשות גם מצוקה ותחושות שליליות אחרות - כי זה העולם שבו הם (ואנו) חיים. אני מנסה להציל נערים ונערות מתקופה שמעוררת געגוע רק במי שכבר הותיר אותה מאחוריו, כי למען האמת: זהו גיל של תהום ותופת, של לבבות נשברים ואיברים מתארכים, של פחד והשפלה והשפעה חברתית מזיקה, כמעט פשיסטית. בשיחותי עם נערים ונערות אני לפעמים רואה איך ממש בפועל אני מחלץ אחד מהם ממלתעות המחשבה האובדנית.

אבל יש הצלה נוספת, לטווח ארוך, כי בגיל הזה מתעצבים באדם גם ערכיו, דמותו המוסרית נקבעת, והחברה מתחילה להצר את צעדיו, או שכך לפחות נדמה לו. והוא מתרצה לצמצם את עצמו, משום ש"כולם אומרים" ש"ככה זה", וגם הוא רוצה להיות "נורמלי". כשאני מדבר עם בני נוער, אני משמיע לרוב קול אחר מ"כולם", ואני מקפיד לטעון נחרצות שיש יותר מ"ככה זה" אחד, וש"נורמלי" זה קונצפט לא כל-כך נורמלי.

במפגשים אלה אני משתדל לזכור שאני מדבר היישר לתוך ליבם, שבחסותה של שעת מפגש יחידה אני עשוי למתוח עוד מעט את גבולות האמון העצמי שלהם, להעניק אורכה של כמה שנים לזכותם לחלום ולהאמין - בתנאי שיתחייבו למטרתם, כמובן. כולי תקווה שאני נותן להם גם את התחושה החשובה ש"יש עם מי לדבר" בעולם של מבוגרים אטומים, מחמיצי הפנים (כפי שהם רואים אותנו).

אגב מבוגרים, גם להם אני כותב שלא רק על מנת לבדרם, אף שהם כבר ניזוקו מחמת השנים, והסיכויים להצלתם מפני עצמם לא גבוהים במיוחד. ובכל-זאת אני מתעקש להפיח בהם אומץ, לאו דווקא לקום ולצאת ולעשות מעשה, אלא אדרבה: להתכנס בעצמם ולהציץ בחומות ובגדרות שבנו, אולי שוב אין בהן צורך, ואפשר כבר לפרקן ("באבא ג'י"). גם אדם שכבר צבר די ימים, אני חושב, עוד עשוי לקרוא ספר שיציל אותו.

אבל ייתכן שאני נאיבי. כאמור, אני הרי רק דמות ראשית בסיפור שאינו קשור בהכרח למציאות.

* אפריל 2013.

"אנטי ממסדי" - ריאיון של יותם שווימר עם יונתן יבין. 

* צילום בעמוד הבית: אביבה אבן זהר.