האסור והמותר בתאטרון ילדים

ההצגה "בתו של יאן", המוצגת על ידי אודונובן, מבטאת תופעה אמנותית מתוחכמת: נושא ההצגה הוא השואה וקהל היעד שלה הוא ילדים מגיל שמונה. הנושא מצריך איתור של אמצעים תאטרליים שיכולים לבטא את הטרגיות הבלתי-נתפסת, בעוד שקהל היעד מצריך התחשבות בגילו הצעיר ושימוש בכלים רכים, שבאמצעותם ניתן לחשוף את הזוועה בלי לפגוע בבריאותם הנפשית של הצופים. קוטביות סמויה זו בין דרישותיו של הנושא לדרישותיו של הקהל מהווה רקע בעל משמעות לשפתה האמנותית של ההצגה ולמתחים המאפיינים אותה.

במצב המתואר השאלות המקצועיות הראשונות שניצבות בפני האמנית מתקשרות לבחירת המתכונת האמנותית והמוטיבים התמטיים הממשיים שדרכם ניתן להציג את השואה לילדים. אודונובן בוחרת במתכונת סיפורית, שמעניקה למספרת תפקיד כפול: היא מקרבת את הצופה לנושא ובו בזמן עוזרת לו להתמודד עם הפן המפחיד שבנושא זה ומונעת התקרבות יתר של קהל הילדים לזוועה. האמנית מופיעה כדמות שמציגה את זיכרונות הילדות האישיים שלה, ותוך כדי כך מספרת על האירועים שהתרחשו בעיירה הולנדית בימי מלחמת העולם השנייה. הדבר החשוב הוא שחלק ניכר מהסיפור מסופר בשמה של הילדה, אניטה, הגיבורה המרכזית של העלילה, שהיא בת לאם ממוצא יהודי ולאב הולנדי. יש לציין כי אניטה אינה מספרת על פחד מוות ועל מחנות השמדה, אלא מתארת שינויים יום-יומיים שמתרחשים בחייה בעקבות הכיבוש הנאצי, כשחבריה מפסיקים להתרועע עמה עקב השמועות כי אמה יהודיה. כתוצאה מכך נדרשת הילדה להכחיש ולהסתיר את הקשר שלה לעם היהודי. אניטה אינה מסוגלת להבין את המתרחש והיא מביעה את תמיהתה מן הסדר החדש של העולם שהחל להתחלק ל"אלה שטובים ודומים לנו" (גרמנים או לפחות הולנדים) ול"אלה שרעים וזרים", קרי יהודים. הילדה מפרשת את התופעות הללו כאבדן ההיגיון. היא מבליטה את האבסורד שבדבר ומדגימה זאת במשחקיה: אחת מן הבובות נבדלת בצבעה מן האחרות ובשל כך היא נקראת "יהודיה" ומגורשת. כאן משתמשת אודונובן בכלים של מטא-תאטרון. ההצגה "בתו של יאן" היא בעצם הצגתה של אניטה, שבעזרת צעצועיה מציגה קטעים מחיי משפחתה. השפה המתוחכמת של מטא-תאטרון, המבוססת על אשליה ועל יחסים מורכבים בין המציאותי (סיפור מחיי היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה) למדומה (משחק של ילדה עם צעצועים, שבו כל דבר מתרחש "בכאילו"), מתגלה כמתאימה ביותר לקהל הילדים ונתפסת על-ידיו ללא כל קושי.

כדי לגלם את דמות הילדה, מחליטה אודונובן להנמיך את קומתה ולא לעמוד מול הצופים, אלא לשבת ישיבה מזרחית כך שהיא בגובה העיניים של קהלה. הדבר עוזר לבניית אמון בינה לבין הצופים הרואים כי היא כמוהם: דמות נמוכה בעולם הגבוהים. גם אופי דיבורה, המשלב שכנוע עצמי והשתאות, מעניק אמינות למתרחש ומתגלה ככלי לגילום דמות הילדה בלי התיילדות מלאכותית המצויה בתיאטרון לילדים. בנוסף לכך, לאניטה, שהיא דמות בשר ודם, יש כפילה שהיא בובת עץ, העשויה מחלקי רהיטים ביתיים ודומה לפסלים של האמנות הארכאית. מעניין לציין כי הבובה הזאת וגם הבובות שמייצגות את שאר בני משפחתה של אניטה נראות דומות למוטות העץ שעליהם גלול ספר התורה. אם כן, סיפורה של אניטה מסופר על ידי שלוש דמויות: המספרת המבוגרת, הילדה אניטה והבובה המסמנת את הילדה. הדיבור עובר מדמות אחת לשנייה ומהשנייה לשלישית ובכך טמונה האינטנסיביות המיוחדת של ההצגה. כך גם נוצר אפקט ההצגה בתוך הצגה: האמנית מגלמת את דמותה של אניטה, שמציגה את סיפורה, שבו הבובה מגלמת את דמותה. כל זה מבטא גם את האמביבלינטיות של המתרחש, מיזוג וקיום בו זמני של תופעות מנוגדות: התקרבות לשואה והזרה של המאורעות המפחידים.

עלילת ההצגה מתפתחת בשני רבדים: רובד ליניארי ורובד אסוציאטיבי. הרובד הליניארי מציג את קורות משפחתה של אניטה בתחילת הכיבוש הנאצי, ומתאר כיצד אמה נדרשה לשים על עצמה את הטלאי הצהוב וכיצד אביה העמיד פנים כאילו הוא משרת את הנאצים, אך למעשה הציל את אמה וגם עזר ליהודים רבים שהתחבאו בביתו. רובד זה הוא אמנם בעל חשיבות, אך הוא משמש מעין רקע לאירועי הרובד האסוציאטיבי, שדרכו מוצג העולם הרגשי של הילדה, שמנסה להבין את המתרחש סביבה. המוטיב המרכזי של הרובד האסוציאטיבי הוא דמות השונה והיחס אליה. כפי שצוין לעיל בובה אחת הינה שחורה ושונה מיתר הבובות הלבנות הבלונדיניות. אניטה נדרשת להסביר לאחותה מדוע היא טוענת כי גם הבובה השחורה היא הבת שלה. הקצין הגרמני שמופיע בחלומה של אניטה פוסל את כל הבובות שנראות לו שונות וחריגות, ובכללן הבובה השחורה הג'ירפה בעלת הצוואר הקצר, וזורק אותן להשמדה. חברתה הטובה של אניטה שהינה הולנדית מאשימה את בובת הצב של אניטה בכך שהיא שונה מבובתה שלה. במהלך ההצגה מתברר לאניטה כי "שונה" משמעו "יהודי". כשהיא משחקת בקוביות, מתגלה כי אלה שבצבע צהוב שונות מהקוביות האדומות והן מסמנות את היהודים. בשני הרבדים קיימת תמימות רגשית של הילדה הקטנה, אך בזמן שברובד הליניארי מנסה אניטה בכל כוחה להדחיק את העובדה שאמה יהודיה, ברובד האסוציאטיבי היא חוזרת לרגשות השוני. משחקיה אף מבליטים את הגיחוך שבחלוקה לדומים ולשונים.

מצב זה, שבו במהלך זמן ממושך יושבת האמנית במרכז החלל המסמן את ביתה של אניטה, מגביל את חופש תנועתה - ובו בזמן מדגיש את החשיבות של כל פעולה שהיא מבצעת. גופה של האמנית מדבר אף הוא בשפת הסימנים ונראה כי מרכיביו הופכים לאביזרי במה שתפקידם לסמן את המקומות ואת האירועים. כך לדוגמה, רגליה מקבלות צורה של סירה שבה יושבות הבובות, שהן ילדיה של אניטה, והחלק העליון של הגופה מהווה את השייט המשיט את הסירה. אחד השיאים של ההצגה הוא קטע ללא מילים, שבו מצמידה האמנית כתמים בצבע הצהוב, המסמן את היהודים, לאחת מרגליה ולאחת מידיה. כך מתחלק/מתפרק הגוף לשני המרכיבים – יד אחת הופכת ליהודיה והשנייה – ללא יהודיה. ברגעים אלה נשמעים יבבות רכות של מוסיקה קלייזמרית, ומתחיל משחק פנטומימה בין היד המסומנת לבין היד שאינה מסומנת, כאשר ניתן לראות בבירור שכל אחת מן הידיים מתקשה להתקיים ללא אחרת. דבר זה הוא ביטוי למשחק טוטלי: במרכיבי הגוף, חושפת האמנית את האבסורד שבגזענות.

הסוגיה המרכזית בהצגתה של פטריסיה אודונובן - היחס לשונה ולאחר - מגשרת בין שנות המלחמה והשואה לימינו אנו. אין ספק שהצגה זו מכילה תכנים היסטוריים ומעבירה לקהלה ידע רגשי ואף ידע שכלי לגבי השואה, וזאת ללא כל דידקטיות. בו בזמן, הצגה זו היא עכשווית לחלוטין, שכן באמצעות התייחסותה להיסטוריה, היא מתייחסת לחיי החברה המודרנית ומביעה את מחאתה נגד כל ביטוי של גזענות. הצגה זו מדברת עם קהלה בנימה רצינית, היא מבדרת בשפתה האמנותית ומביעה איזון נדיר בין ההיסטורי לעכשווי, בין השכלי לרגשי, בין המפחיד לתמים, ובין הילדותי לבוגר. בשל כך ניתן לומר ש"בתו של יאן" היא אחת ההצגות המרשימות ביותר של התאטרון לילדים.