הארי פוטר וסוד הקסם הקולנועי: רשמי מסע

כשהייתי ילדה קטנה, עוד לא המציאו את האינטרנט ואפילו ערוץ הילדים טרם נולד, אבל כן היה רדיו, וברדיו היו מושמעים תסכיתים לילדים. מדי שבת בבוקר הייתי מצטנפת ליד הרמקול הגדול שהיה בבית הוריי ומקשיבה ברוב קשב לסיפורים שהיו בוקעים מתוכו. בין כל הסיפורים הנחמדים והנעימים, היה גם סיפורה של "עליזה בארץ הפלאות" שנפתח בכל פעם באותו המשפט: "ועליזה איבדה את שיווי משקלה ונפלה".

הייתי בת חמש והמשפט הזה הילך עליי אימים. במשך לילות רבים התחבאתי מתחת לשמיכה בניסיון לברוח מהקול המהדהד בראשי – "ועליזה איבדה את שיווי משקלה ונפלה". האם ידע הקריין של "עליזה בארץ הפלאות" עד כמה היטיב להפחיד ילדים? עם השאלה הזו אני פותחת את המפגש עם התלמידים. בדרך כלל, רוב הילדים משוכנעים לחלוטין שהקריין לא ידע שהוא מפחיד ובטח שלא התכוון להפחיד את המאזינים, ורק קומץ מהם אמיצים דיים כדי לטעון את ההפך; שהקריין, לא זו בלבד שידע, אלא גם התאמץ מאוד ליצור את אפקט הפחד.

כך מתחילה לה שעה שבמהלכה אנחנו לא רק מתחקים אחר כוונותיו של קריין הרדיו ההוא מהסבנטיז, אלא צוללים לתוך עולמו הקולנועי הקסום של הארי פוטר, במטרה לאתר את הבחירות האמנותיות שמכתיבות את התוצאה הסופית. אני מספרת לילדים כיצד שחקן עובד עם טקסט תסריטאי, מפנה את תשומת לבם לאופן שבו זוויות צילום מגדירות את היחסים בין הגיבורים ולאופן שבו עריכה מכתיבה את הקצב הדרמטי של הסצנה. אנחנו מדברים על התפקיד של המוזיקה ביצירת רגש, וכיצד אמצעי פשוט כמו תאורה יכול ללמדנו על משאלותיו הכמוסות ביותר של דמות הנבל.

כשהמסע שלנו במחוזות הקולנוע מגיע לסיומו, אני חוזרת לאותו קריין רדיו ולאותה שאלה שהועמדה להצבעה. בכל פעם מחדש אני מתרגשת לגלות שהילדים באמת הפנימו את הרעיון שיצירת אמנות אינה פועלת עלינו "במקרה", שהיא מעשה מחושב ומדויק שמקורו בכוונת יוצר ברורה.

קולנוע ופילוסופיה
מאז התחלתי במסעי, עברו להם קצת פחות מארבעה חודשים וקצת יותר משישים מפגשים, והילדים עדיין מצליחים "להפיל אותי מהרגליים" בשאלותיהם. בפעם האחרונה הייתה זו ילדה בכיתה ד'. זה היה בסיום המפגש. הילדים היו ישובים בכיסאותיהם, כשרגליהם שעדיין אינן מגיעות לרצפה מתנופפות באוויר, בדיוק כמו מחשבותיהם. היא הצביעה גבוה מכולם, ואמרה: "יש לי שאלה אחרונה. הארי פוטר באמת קיים?"

חבל שג'יי קיי רולינג לא הייתה כאן, היא בטח הייתה מבסוטית. אני עונה לשאלה בשאלה: אם כשאומרים "הארי פוטר", כולנו מתכוונים לאותה דמות, בעלת אותו סיפור חיים ואותו אופי, ואם אצל כל אחד מאיתנו הדמות הזו חיה בדמיון – האם אין זה אומר שהיא באמת קיימת? הילדה שהצביעה וכמוה גם שאר הילדים בכיתה מסתכלים עליי במבט חשדני. הם יוצאים להפסקה כשעננה פילוסופית תלויה מעליהם כסימן שאלה גדול.

מסימני השחיקה
הלורד וולדמורט בכבודו ובעצמו מופיע על המסך וכמה ילדים צועקים בבהלה, "אמא'לה". המורה כל כך להוטה לשמור על שקט בכיתה והיא נוזפת בהם נזיפה שקשה יהיה לשכוח - "ששש! שכל אחד יפחד לבד, בלב!"

מסימני ההצלחה
כשהמורה שולמית עומדת בתור יחד עם כל הילדים, רק כדי להגיד שנורא בא לה לקרוא עכשיו את "הארי פוטר".

אושר גדול
זמן הפסקה. אני בכיתה, מכרסמת סנדוויץ'. ילדה בכיתה ה' נכנסת לחדר בריצה, סמוקה מהתרגשות. היא יורה את השאלות אחת אחת, כמעט לא משאירה לי מקום לענות - "את המורה?", "את הולכת לדבר איתנו על הארי פוטר?", "את תראי לנו קטעים מהסרטים?", "באמת תראי לנו קטעים מהסרטים?". אני עונה ב"כן, כן, כן. באמת כן". היא מסתכלת עליי במבט שאי אפשר לטעות בו. אושר גדול מאוד. היא קראה את כל הספרים, ראתה את כל הסרטים, וברגעים אלה היא פשוט ניגשת ללוח שעליו מוקרנת השקופית "הארי פוטר וסוד הקסם הקולנועי" ומלטפת את האותיות באצבעותיה. אני כל כך מבינה אותה. היא בדיוק אני כשהייתי בגילה. במיוחד אם היו אומרים לי שכל זה קורה במקום שיעור חשבון.

בדרך הביתה
בדרכי הביתה, בזמן הנסיעה היפה הזו ברחבי מערכת החינוך הישראלית, אני נזכרת באמרתו של אלברט איינשטיין: "הדמיון הוא היכולת הנפלאה ביותר שיש לבני האדם. בעוד הידע מוגבל, הרי הדמיון הוא אינסופי".

איינשטיין הפיזיקאי ורולינג הסופרת – שניהם היו ודאי נהנים מאוד לראות את הבעות הפליאה וההתלהבות של הילדים נוכח גילוי מורכבותם של הדמיון היצירתי והמחשבה שמאחורי כל מעשה אמנות. אני בוודאי נהנית.

* המפגש "הארי פוטר וסוד הקסם הקולנועי" מיועד לתלמידי כיתות ג' - ו'.
* גלית רויכמן היא תסריטאית ומרצה לקולנוע, בעלת תואר ראשון בספרות השוואתית וב.א כללי ותואר שני בקולנוע.

* מרס 2013.