דן גבע, מנחה הפאנל: רענן אלכסנדרוביץ' הוא אחד היוצרים המרתקים שפועלים היום, לא רק בארץ אלא גם בקנה מידה רחב יותר. אין כאן כוונה להחמיא אלא לומר דברים בפרספקטיבה ראויה. רענן מיוחד באותם פרמטרים שדיברנו עליהם, של האופן שבו הוא עושה את הקולנוע שלו וגם המערך ההתכוונותי המאוד עשיר שמטעין אותו, מנחה אותו ומעמיד את העמדה הקולנועית היוצאת דופן שלו בעולם. רענן יוצר גם סרטים דוקומנטריים וגם סרטים עלילתיים. יש כאן אמן שאמון על שליטה במדיום בצורה הרחבה שלו...
רענן אלכסנדרוביץ': אתחיל באיך הגעתי לעבוד בז'אנר שנקרא בעברית תיעודי. אני למדתי קולנוע בביה"ס לקולנוע בירושלים שגם דן למד בו והלימודים היו ממוקדים לגמרי בקולנוע עלילתי, שם היו כל המיקוד וההשקעה שלי, וכשסיימתי עשיתי סרט גמר עלילתי, ונסעתי לפסטיבל סרטים בגרמניה עם הסרט הזה, במינכן. הוא היה סרט של בועה בתוך בועה בתוך בועה. הוא היה סרט קיומי כמו שסטודנטים עושים, על משמעות החיים ועל העיר והבדידות. פתאום ראיתי שבמינכן יש תחנה של רכבת תחתית שקוראים לה דכאו. נסעתי לאתר ההנצחה של דכאו, שלא דיבר אלי כמו שלרוב אתרי הנצחה לא מדברים אלי, ועמדתי ללכת משם, ואז פגשתי אדם, שהפך להיות הגיבור של הסרט התיעודי הראשון שעשיתי. האיש הזה היה יהודי-פולני מבוגר, שבעצם שרד את מחנה הריכוז, הוא הגיע לדכאו למחנה הריכוז ונשאר לגור בדכאו את שארית חייו. בואו נראה את המפגש הזה כפי שהוא מופיע בסרט.
ההמשך של הסרט זה סוג של ניסיון שלי לתעד את האדם הזה ויש כל מיני תהפוכות שלא ניכנס אליהן כרגע. הסיבה שהראיתי לכם את הקטע הזה היא לא כי זה הסרט התיעודי הראשון שעשיתי אלא כי הפגישה שלי עם מרטין הייתה בלי מצלמה. אני לא מטייל עם מצלמה, לא עם מצלמת סטילס ולא עם מצלמת וידיאו, ובעצם הפגישה עם מרטין כפי שקרתה לי לא הייתה מתועדת. הייתה לי פגישה איתו, שהייתה לא פחות דרמטית מהפגישה המתועדת, אבל היא הסתיימה די מהר, אחרי חצי שעה, ולקח לי כמעט שבועיים וכבר הייתי מאוד רחוק כדי להבין שהאדם הזה, אני לא שאלתי אותו את השם שלו, אני חוויתי איתו איזה חוויה ואני רוצה לחזור ולחפש אותו. חזרתי, חיפשתי אותו, איכשהו מצאתי אותו והתחלתי לנסות לעשות עליו סרט, אבל הנה בעצם הדוגמה לפיקציה, כי בעריכה אתם מרגישים שזו הפגישה, וזה מתחיל את כל השאלה שדן שאל - האם עכשיו נקרא לזה סרט עלילתי? האם נקרא לזה סרט דוקומנטרי? אמת? לא אמת? מה שאני כן יכול להגיד כאמת זה שהאדם הזה גרם לי להתחיל לתעד, להתחיל להיות מה שקוראים יוצר תיעודי, הוא גרם לי להיכנס לנושא שלא היה לי כמעט שום נגיעה אליו קודם ונכנסתי אליו בגלל האיש הזה מאוד לעומק, הוא גרם לי בעיקר כי כשגמרתי לצלם היו לי קרעים ביד שהייתי צריך להתחיל לספר ולהפוך אותם לסיפור הוא גרם לי ללמוד את המקצוע הזה של איך עושים את כל הדברים שדן שאל עליהם...
כדי להתייחס לעניין של גבולות, כי ההנחה של הכנס היום היא שיש גבול, ואני באמת עבדתי גם בתיעודי וגם בעלילתי, בואו ננסה לדבר על האם יש גבול ומהו הגבול, ומה ההגדרה של מה שאנחנו קוראים לו סרטים תיעודיים. אלה דברים שאתה מגדיר לעצמך תוך כדי עבודה, אתה חייב להגדיר אותם לעצמך. בעברית אנחנו קוראים לזה עלילתי ותיעודי. אני חושב שהשם הלועזי יותר נכון - fiction ו-non fiction - בדיה ואי-בדיה. זה מתחיל לכוון אותנו למקום שבו אני חושב נמצא הגבול. לפני שאמתח את הגבול הפרטי שלי, יש גם שאלה של מי שרטט את הגבול. האם אנחנו שרטננו, היוצרים? האם הקהל צריך לשרטט אותו? האם המימון משרטט אותו? אם קיבלנו את המימון מקרן של סרטים תיעודיים או מקרן שעושה סרטים עלילתיים... לפני שמותחים את הגבול צריך לשאול למה.
גם סרטים דוקומנטריים בונים לעצמם עלילה, שהיא לאו דווקא עלילה, זה צעד נרטיבי, כמו שעשיתי ב"מרטין", כשהחלטתי לקחת את הסצנה שצולמה יותר מאוחר ולהעביר אותה להתחלה כדי ליצור אצל הצופה איזו הרגשה שתחליף את הפגישה הדרמטית עם מרטין שלא צולמה. ההגדרה שלי מדברת כמעט על צורת הפקה. גם בסרט תיעודי התסריט יכול להיות ידוע מראש. ההגדרה שלי היא שכשאנחנו עושים סרט שהוא non-fiction חומר הגלם שלנו הוא חלקים ממשיים של הנושא. בהפקה של סרט עלילתי אנחנו כותבים תסריט, הוא יכול להיות אחד לאחד הביוגרפיה של נלסון מנדלה אחרי שערכנו אותה, אבל אנחנו כותבים תסריט, בא שחקן, יש משהו מאוד מוגדר, מגיע שחקן, לומד את התפקיד ומגלם את תפקיד, הבמאי מביים, המפיק אמור לשלם, הכול מתנהל לפי סיסטמה ברורה. בסרט שהוא non-fiction אנחנו בעצם בונים את התסריט, את העלילה, את המשמעויות, מתוך ניסיון לתפוס חתיכות ממש של הדבר הזה שאנחנו מנסים לתפוס ולרוב זה אנשים, זה אדם, כלומר החומר גלם שלנו זה החיים של האנשים שאותם אנחנו מתעדים. אפשר להגיד שהדבר הזה לא כל כך חשוב, אבל אני חושב שזה הדבר הבסיסי והחשוב, כי יש לו השפעה אדירה על מה שמתקיים בסרט וזו השפעה בשלושה צירים: הציר של היוצר-צופה, הציר של היוצר והסובייקט - הנושא שהוא מתעד, האדם לרוב, והציר של היוצר ומה שאנחנו קוראים לו מציאות.
מה עושה לכם כצופים הידיעה הזו שאתם רואים סרט תיעודי? שזה לא שחקן שבא וגילם תסריט אלא חתיכה של מציאות שאני תפסתי עם מצלמה? אם נפרוט את זה לפרטים - אם מישהו נפטר בסרט, אז הוא מת, בסרט עלילתי לא. אתם מודעים לזה שהסרט מסתיים, האור בקולנוע נדלק, אתם קמים ומה שהיה על המסך - היה ולא היה... בסרט תיעודי אם מישהו בכלא אז הוא בכלא. אם שמענו מונולוג של אישה או נערה שעברה התעללות, אז היא עברה את ההתעללות הזו. ההכרה הזו מאוד חזקה אצלכם הצופים והיא נותנת לנו היוצרים כוח קולנועי אדיר, זו יכולת השפעה מאוד גדולה על הצופים. אני חושב שכאן עולה השאלה של גבול, לאו דווקא בין עלילתי לדוקומנטרי אלא של איזה מגבלות יש לנו בעשייה, אילו מגבלות אנחנו רוצים וצריכים לשים על עצמנו דווקא בגלל הכוח הזה? המגבלות האלה קשורות בשני הצירים האחרים שציינתי. היוצר והאדם או הקהילה שהוא מתעד, המציאות שהוא מתעד - איזה השפעה יש לעצם הצילום של אנשים על החיים שלהם? איזה נוצר בינינו לבין האנשים שאנחנו מצלמים? איזה קשר אנחנו יוצרים במהלך הסרט כדי לאפשר להם להיפתח? איזה קשר יש אחרי הסרט? בסרט עלילתי זה מאוד ברור. בסרט תיעודי זה נשאר הרבה פעמים הרבה אחרי הסרט. ומה עם העניין הכלכלי? סרט זה אקט כלכלי. בסרט תיעודי השחקנים לא משולמים, והחיים שלהם, הכוח שיש להם על הקהל, הוא הנכס הכי משמעותי... והציר השלישי שהוא אולי הכי בעייתי הוא בין היוצר לבין מה שהוא מנסה לתעד, נקרא לזה "המציאות". ולמה זה מסובך? יש לנו את הכלי המאוד חזק הזה ביד ואנחנו אחראים ל"מציאות". אין לנו ספר חוקים למה מותר ומה אסור לעשות. איפה הבדיה במובן הרע שלה מתחילה? איפה אנחנו משתמשים בכוח הזה, התיעודי? אנחנו מראים לכם אנשים אמיתיים כדי להראות משהו שהוא לא אמיתי. יש לנו יריעה צרה מאוד, מי שעושה סרטים יודע את זה, זה הרבה יותר צר מספר. אנחנו יכולים להראות מעט מאוד מהמציאות, אבל אם נעשה סרט טוב הצופה ירגיש שזו המציאות, וזו גם אחריות מאוד גדולה. ובסופו של דבר - אולי הכי מסובך והכי טריוויאלי - יש לנו כפל נאמנות. כבמאים אנחנו מתראיינים לקולנוע. התראיינה הדמות הכי מעניינת וחשובה אבל היא לא עוברת מסך... אז למה אתה נאמן? לקהל שאתה מנסה להשאיר מול הסרט? למורכבות שאתה מנסה לייצג? לעובדות?...
לצפייה במושב יוצרים עם הבימאים רענן אלכסנדרוביץ' ונטעלי בראון, בהנחיית דן גבע.
* רענן אלכסנדרוביץ' הוא במאי ומרצה לקולנוע בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה.
* מתוך "תעודה בבקשה!" השתלמות רכזי סל תרבות בנושא טשטוש גבולות בקולנוע תיעודי, דצמבר 2012.
סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.
תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.
התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.
התוכנית פועלת החל משנת 1987.