דגי זהב - להקת המחול ענבל פינטו

דגי  זהב, כך נקרא המופע החדש והקַמרי של ענבל פינטו ואבשלום פולק; שלושה רקדנים-שחקנים בתוך תפאורה מינימלית: ריבוע לבן של רצפה ובְיַרכתיו מעין ארון בגדים, מתקן שעליו תלויות תלבושות בגוונים עדינים. משני עברי המתקן מונחות קוביות לבנות גדולות, ויש עוד כמה אביזרים יומיומיים כמו עיתון, רמקול עשוי מנייר, גרעינים, קערת רחצה ומערכת כלי תה: קומקום חרסינה ושישה-עשר ספלים.

באמצעים הצנועים הללו נרקם לו מופע המשלב בין מחול לתאטרון עם זיקה ניכרת לאמנות פלסטית. בדגי זהב חוזרים ענבל פינטו ואבשלום פולק לכמה מהדימויים שהעסיקו אותם בעבר: לבובות התאטרון האנושיות ולרוח הקרקסית של אויסטר, או לקומקום התה ולשמשיות הספירליות של שייקר, או לארון המשפחה של מה טוב בירח. הם מצטטים את הדימויים וגם מפרקים ומחברים אותם מחדש למופע מצחיק ופיוטי וגם קצת אפל ומלנכולי.

כמו כל יצירת אמנות, דגי זהב אינו מערכת סגורה ואוטונומית אלא חלק מנוף תרבותי, שפיסות ממנו – כלומר יצירות ספרות, תאטרון ואמנות – יבליחו בהמשך. יצירות אלה אינן חלק מדגי זהב, אבל הן מאירות נושאים צורניים ותוכניים מתוך המופע ומספקות קצות חוט לקריאתו. החוטים הללו לא נועדו לכבול את הצופים, אלא להפך, לאפשר לכל אחד למשוך מתוך המופע – ואולי לרקום לו – את הפרשנות האישית שלו.

*
ארון הבגדים
"לא עבר זמן והיא נכנסה עמוק יותר לתוך הארון, וגילתה שמאחורי שורת המעילים הראשונה תלויה שורה שנייה. חושך מוחלט כמעט שרר שם, והיא הושיטה את ידיה קדימה כדי שפניה לא ייתקלו פתאום בדופן הפנימית של הארון. היא צעדה צעד נוסף – ואז עוד שניים או שלושה – ועם כל צעד ציפתה למגע לוח העץ בקצות אצבעותיה. אבל ידיה לא הרגישו דבר." ק"ס לואיס, האריה המכשפה וארון הבגדים, תרגמה: נורית גולן

בירכתי הבמה נמצא כאמור, ארון בגדים מקולף, מינימליסטי. הבגדים התלויים מצטרפים למעין מסך; כל בגד מייצג "קפל" והסך-הכול גם "מתנהג" כמו מסך; רוב הזמן הוא מסתיר את ההתארגנות של הרקדנים, ומדי פעם הוא נפתח אל פלאות והפתעות.

בלשון, הארון הוא רהיט הסודות, סמל לכל אותם דברים שאנשים נוטים להסתיר, משלדים בארון ועד, להבדיל, נטייה מינית. הארון של דגי זהב הוא מעין תת-מודע שממנו זולגים זיכרונות, פנטזיות ותשוקות חנוקות אל הבמה.

בעל ואישה
מילק ווּד, המחזה לקולות שכתב המשורר הוולשי דילן תומס (1953-1914), נפתח באישון לילה. העיירה עדיין נמה את שנתה; מרת אוגמור-פריצ'רד "בגלימת לילה קרינולינית, לבנה כקרחון, מכובסת בחרדת-קודש" מחלקת הוראות בחלומה לשני בעליה המתים. אני מצטטת בהשמטות ניכרות:
מרת אוגמור-פריצ'רד: מיד תגיע שעת הקימה, אמרו לי את תפקידיכם [...]
מר אוגמור:   עלי לגרוף את חוטמי.
מרת אוגמור-פריצ'רד:  בגן, בבקשה ממך.
מר אוגמור:   במפית נייר שאשרוף אותה לאחר מכן.
וכך זה נמשך ונמשך ומסתיים ב:
מר פריצ'רד:  עלי לברש את הווילונות ואחר כך להפשילם.
מרת אוגמור פריצ'רד:  ולפני שתניח לַשֶּׁמֶש להיכנס, שים לב שינגב את נעליו.
מתוך מילק ווּד מאת דילן תומס, תרגם: אריה אהרוני

ובחזרה לדגי זהב – מיכל אלמוגי היא "האישה". אבריה הארוכים כשל אוליב אוֹיל, אהובתו של פופאי המלח, משתרבבים לכל הכיוונים מתוך שמלתה הלבנה. יציבתה הבסיסית דמויית סימן השאלה – טפיפה על קצות אצבעות בגֵו כפוף – מבטאת את הסתירה הפנימית שלה; כל כולה פסיבית-אגרסיבית, כניעוּת והתרסה, יצריות כבושה וטקסי ניקיון, שתלטנות הבאה לביטוי חיצוני באצבע ה"נו-נו-נו" שלה, שפינטו-פולק האריכו עד אינסוף.

בתחילת המופע היא גורפת את חוטמו של בעלה בממחטה ענקית שהיא שולה מכיסו (וגם מחזירה לתוכו) ואז היא משתמשת באף כביָדִית כדי למשוך את בעלה.

כמו עבודות קודמות של ענבל פינטו ואבשלום פולק, דגי זהב קרובה לאנגליה הוויקטוריאנית יותר מאשר ל"שביל קליפות התפוזים" הארץ-ישראלי. אבל משהו באנרגיה של אלמוגי הזכיר לי נשים בלתי-אפשריות שהכרתי בילדותי; שבורות ובו-בזמן גם שׂרדניות בעלות להיטות ותשוקה לחיים. אלמוגי נושאת את עיקר המטען הרגשי של ההצגה. לשווא היא מנסה לטלטל את בעלה המנותק, הרובוטי והמדחיק, בגילומו של צביקה פישזון; רק הציפור הקטנה המחוברת לקרחתו מרמזת (כמו האקדח של צ'כוב) על עולם כמוס של פנטזיה וגעגועים. 
  
ג'יימס אבוט מקניל ויסלר (1834 – 1903Whistler,) היה צייר אמריקני שחי ופעל בעיקר בלונדון הוויקטוריאנית. "האישה בלבן" שלו (למעלה מימין) ששמה הוחלף בהמשך ל"סימפוניה בלבן מס' 1", מזכירה את הגיבורה של דגי זהב (למעלה משמאל). מֵעבר לקרבת המשפחה בין השמלות, יצרו פינטו-פולק גם "סימפוניה בלבן" משלהם, כלומר לובן על לובן. זאת ועוד: האישה של ויסלר דורכת על שטיח מעור דוב. פראותו של הדוב צומצמה ובויתה לכלל שאגה דוממת מפוחלצת. גם הצד היצרי של גיבורת דגי זהב כבוש ומבוית לטובת הניקיון והשליטה.

האישה משרתת את בעלה וגם מפעילה אותו – לא רק באמצעות האף (אחת המטפלות בקיבוץ שבו התגוררתי נהגה לומר, שהאוזניים הן הידיות שאלוהים הצמיח לילדים כדי שלמטפלות יהיה במה לתפוס), אלא גם בשלט-רחוק, באמצעות רמקול עשוי נייר שלתוכו היא משמיעה צלילים, צקצוקים, קריאות של תרגילי סדר וקולות שעטה שמרקידים אותו על פי הפנטזיות שלה, עד שהוא מתחיל לצחוק ומחזיר לעצמו את השליטה. האישה מפעילה את הבעל גם באמצעות חפצים יומיומיים: העיתון המגולגל והתחוב מתחת לבית שחיו, או ספל התה שהוא שותה, מתפקדים כמעין ידיות המחוברות לגופו. 

שגרת החיים על עימותיה הגלויים והכמוסים עולה בחזקה בעזרת הדמיון; פעם זה דו-קרב בצהרי-יום ופעם אחרת קטע מצחיק כירוֹפְּרַקְטי, מעין חילוץ עצמות קטלני, המלווה בצלילים ביתיים של חריקות ודלתות נטרקות, צלצולים ותקתוקים ופה ושם גם זעקה רחוקה ונפיחה. 

כלי התה הכחולים
"אני מתקשה לחיות באופן שיהלום את החרסינה הכחולה שלי". אוסקר ויילד
אסתטיציזם (Aestheticism) הוא שמה של תנועה אמנותית ששגשגה במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, בבריטניה, בגרמניה ובצרפת, והעלתה על נס את היופי בחיים ובאמנות. התנועה צמחה בבריטניה מתוך אחוות הציירים הפְּרֶה-רָפָאֵליטית, בהשפעת רעיונות צרפתיים על "אמנות לשם אמנות" (l'art pour l'art), ומתוך סלידה מן העיצובים הפונקציונליים ונטולי ההדר של פס הייצור הטכנולוגי. אל הציירים שהובילו את התנועה הצטרפו בעלי-מלאכה ומעצבים ששאפו ליצור יופי ולחיות בתוכו. בין הציירים היה ויסלר . בין ההוגים המרכזיים היה הסופר, המשורר והמחזאי אוסקר ויילד (1900-1854), המצוטט לעיל.

הכמיהה ליופי משותפת לגיבורי המופע כמו גם ליוצרים עצמם. ענבל פינטו ואבשלום פולק הם אסתטיציסטים בנטייתם, לא רק בדגי זהב. הם נרתעים מהחפצים חסרי ההילה של "עידן השִעתוק הטכני", ומנסים לעדן את טקסי היומיום ולאפוף אותם ביופי. וגם להם יש חולשה לכלי תה; בשייקר יש דואט של מזיגת תה שכולו קימורים של קומקומים ואברי גוף וקשתות של תנועת המזיגה והשתייה ושל התה הזורם לספל. ואילו בדגי זהב הקומקום וספלי הפורצלן הם כבר החפצים המובילים; הקומקום בעל הזרבובית הבולטת מתפקד כחרב לוהטת או כאמצעי הפעלה. ערֵמת הספלים הופכת למשקפת נמתחת, לחדק (או אולי זָקָן), למסֵכה, לרכבת צעצוע. צלצול הספלים המקרקשים מְבַטא רעד פנימי, שיניים נוֹקשות. לעיתים כמו נדחסים שנים של טקסי תה יומיומיים למחול משולב של ידיים, פיות וכלי תה, שבו ממלאים הכלים גם את תפקיד התזמורת.

והחרסינה ממשיכה ומחלחלת גם מעבר לגבולותיה: שולי שמלתה הלבנה של האישה מכווצים לגִזרת "בלון" המזכירה כלי במעורפל, הצבעוניות המעודנת של המופע כמו נגזרת על פיהם.
 
בעמוד זה מופיעה בחוברת תמונה: קריקטורה שפורסמה בעיתון הלונדוני פאנץ' ב-1881 לועגת לתנועה האסתטית. במרכז מככב קומקום תה מאִמרתו של ויילד.
 
הצלע השלישית
נגה הרמלין, הג'ינג'ית קטנת הקומה, היא הצלע השלישית במשולש. היא מגלמת את כל מה שהודחק לארון ולקופסה. פעם היא "הילד שלא נולד" לאישה, ופעם אחרת היא "הפנטזיה הסינית" של הבעל (הלא-מודע אינו מכיר בסתירות).

הבדלי המזג בין הבעל לאישה אינם פוסחים על חיי הפנטזיה שלהם: הפנטזיה של האישה חבויה בארון; "הילד שלא נולד" תלוי שם על קולב ביחד עם הפיג'מה הגדולה שלו. כשהבעל נרדם האישה שולפת אותו מבין הבגדים, מתרפקת עליו ומפעילה אותו כמו בובת סמרטוטים, עם הקולב ובאמצעותו. כלומר, אפילו הפנטזיות שלה מסודרות בארון. היא לא מסירה אותן מהקולב, שמא יתקמטו.

כשהאישה ישנה, הרמלין מחליפה תפקיד ומגיחה מתוך קופסה בתור "הפנטזיה הסינית" של הבעל; ספק נערה ספק בובת חרסינה, כותונתה הלבנה המעוטרת בכחול נראית כמו חרסינה שהתמוססה והפכה לאריג. ספל קטן עוטר את ראשה כמעין כתר-פרח נרקיסי. קצה סרט אדום מבצבץ מפיה. כשהיא מטה את ראשה נושר שלג תכלכל מן הספל היישר לכף ידו של האיש. הוא שומר אותו לשימוש חוזר. הוא מושך מפיה את הסרט האדום של התשוקה וטומן אותה בכיסו. ושם גם מתגלה הסרט, אחרי שהחלום התפוגג. ("אם אדם היה עובר בחלומו בגן עדן, ופרח היה ניתן בידו כהוכחה שאמנם היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח עדיין בידו – מה אז?" כתב המשורר האנגלי סמיואל טיילור קולרידג').

"השעה היא תמיד שעת תה" (אמר הכובען באנחה)
על אף ההומור, הפיוט והמוזיקה העליזה-נוסטלגית, דגי זהב ספוג גם בעצב. בלובן של המופע יש גם משהו מעוקר ורְפָאי, חסך באור שמש (שאוּלץ לנגב את רגליו לפני שהורשה להיכנס). השעונים מתקתקים אך דומה שהזמן נתקע, כמו בְּסיפור של דיקנס, או במסיבת התה המטורפת של אליס, שבה תוחבים את הנמנמן לתוך הקומקום, טובלים את השעון בתוך התה, וכשרוצים ספל נקי זזים כיסא.
"זוהי מסיבת התה המטופשת ביותר שהייתי בה מימי," אומרת אליס לעצמה. ודגי זהב הוא מעין "סרט המשך", גלגול בוגר של אותה מסיבה.