על התעתוע האוטוביוגרפי של הרומן "יולנדה"

מה נכון ומה לא? מה אמיתי ומה בדיה? מאז צאתו לאור של הרומן "יולנדה", אני נתקל שוב ושוב בשאלה הזאת. פעם לא הייתי צריך להתמודד עם שאלות מהסוג הזה. כשהייתי בן עשרים שלחתי כמה סיפורים קצרים שכתבתי להוצאת הקיבוץ המאוחד. כמה חודשים לאחר מכן, ניקיתי את החדר ומצאתי מאחורי מכשיר הפַקס מכתב מאת אחד העורכים של ההוצאה, ובו הוא כתב שהם מעוניינים להוציא לאור קובץ סיפורים קצרים שלי. מאחר שהייתי חייל עם מוּסר כליות מפותח, שלחתי ביוזמתי עותק אחד של כתב-היד לדובר צה"ל, ואת העותק השני לביטחון שדה. עד שכל האישורים הגיעו כבר השתחררתי מהצבא, אבל עד היום אני זוכר את הדברים שכתבה הלקטורית של דובר צה"ל: "מדובר בסיפורים שבדה החייל מדמיונו הקודח, ואין בינם לבין המציאות דבר וחצי דבר".

לפי חוות הדעת הזאת, בכלל לא בטוח שהרומן "יולנדה" היה עובר כיום את המבחן של דובר צה"ל. אמנם, בתחילת הספר כתוב שאין כל קשר בין עלילת הספר לבין המציאוּת, אבל כל מי שקורא את "יולנדה", יודע שיש בספר הזה הרבה יותר מציאוּת משיש בפרוזה בדרך כלל. מצד שני, לא מדובר באוטוביוגרפיה. בצרפתית יש הגדרה די קולעת לספרות מהסוג הזה: auto-fiction. כלומר, ספרות שיש בה יותר בדיה מאשר באוטוביוגרפיה, ויותר אמת מאשר בפרוזה מובהקת.

אז מה נכון ומה לא? כשהתחלתי לכתוב את הרומן היה לי ברור שצריך לקבל החלטה: מאחר שהעלילה מבוססת על אירועים שהיו ועל אנשים שעודם חיים בינינו, היה עלי לשרטט את הקו בין בדיה ומציאות. קודם כול לשרטט אותו באופן עקרוני, ושנית להחיל אותו על הדמויות. כל בחירה היתה משמעותית. למשל, שמות הגיבורים. המספר, מומו, הוא בן דמותי. אבל הוא גם לא. ולראייה: מכל השמות ושמות החיבה שדבקו בשמי הפרטי, אף לא אחד מהם הוא מומו. מצד שני, יכולתי גם לקרוא למסַפר ראובן, אבל לא. בחרתי בשם שדומה לשמי. כל זה נועד לתעתע בקורא, כדי שאף פעם לא יידע עד כמה הוא קרוב לאמת ועד כמה הוא רחוק ממנה. בכלל, העצה שהייתי נותן לקורא ב"יולנדה" היא לחשוד. כל הזמן לחשוד: בכל פעם שהוא חושב שהוא מתקרב לאמת, בכל פעם שהוא מרגיש שהִנה הוא הסיר את הלוט מעל אחד הסודות, כבר נשמטת האמת תחת רגליו, ומאחורי הסוד שנתגלה מתחבא סוד אחר, גדול יותר.

אבל מה נכון ומה שקר? האם כשיולנדה עזבה את דירתה לבית האבות היא אכן הורישה למומו שני רדיאטורים, שלושה כסאות כתר פלסטיק וארון מלא בגלילי נייר טואלט? האם סבא ז'ורז' אכן ישב בכלא המצרי באשמת ריגול לטובת ישראל וכתב רומן על אשה יפהפייה בת שלושים וחמש, המנהלת רומן עם בחור בן שמונה-עשרה?

התשובה לשאלות האלה ולשאלות אחרות היא: "כן". וגם "לא ". או אולי: לא וכן. זאת לא התחכמות אלא האמת לאמיתה. הרי צריך לזכור שמדובר ביצירה ספרותית, ולא בפיסות חיים שמוגשות לקורא במגזין. הכול אמת והכול בדייה, או אפשר לנסח זאת אחרת: כל מה שהקורא מאמין לו, הוא אמת. אולי לא האמת המוחלטת, אבל האמת של "יולנדה", כלומר של היצירה הספרותית הזאת, שבה כל פרט אמור להתיישב עם פרט אחר ולחיות בהרמוניה.

לפני פרסום הספר שאלתי את עצמי איך יגיבו הקוראים לסוּגה (הז'אנר) שבה בחרתי. היה לי ברור שאני צריך להגדיר את הסוגה הזאת, לשרטט את גבולותיה, לומר מה יש בה ומה אין בה. על גב העטיפה כתוב שמדובר ב"רומן חשוף ומתעתע". ובאמת, לשמחתי, לא מעט קוראים – וגם מבַקרים – אימצו את המלה "מתעתע". זאת מלה שאני אוהב במיוחד, משום שיש בה מרידה במצב עניינים אחד ובזמן ומרחב אחד ויחיד, ומשום שהיא מציעה מקום אחר וזמן אחר, מצב עניינים אחר, עולם מקביל שאפשר לחיות בו. בקיצור, יש בה משהו מתעתע. זה סוג הספרות שאני אוהב לקרוא, וזאת הספרות שאני כותב. מי שקורא וכותב את הספרות הזאת, מגלה לא רק את ההשפעה של החיים על הספרות, אלא גם את ההשפעה העצומה – והמתעתעת – של הסִפרות על החיים עצמם.

משה סקאל מקיים מפגשים לתלמידי כיתות י - י"ב.

* הרומן "יולנדה" מאת משה סקאל ראה אור בהוצאת "כתר" בשנת 2011 והיה מועמד לפרס ספיר. משה סקאל הוא חתן פרס "אשכול" – פרס ראש הממשלה ליצירה. "יולנדה" ראה אור בצרפת בשנת 2012 וזכה להצלחה בביקורת ובקרב קהל הקוראים.