הסוחר מוונציה

הסוחר מוונציה / ויליאם שקספיר
תאטרון הבימה
נוסח עברי: דורי פרנס / בימוי: אילן רונן

דרמטורגיה: שחר פנקס
תפאורה: שני טור
מוזיקה: אורי וידיסלבסקי
כוריאוגרפיה: מירי לזר
שפה ודיבור: אסי אשד
תלבושות: מאור צבר
תאורה: זיו וולושין
שחקנים: אלון אופיר (הסוחר מוונציה),
דני לשמן, יואב דונט, יוסף סוויד, אביב אלוש,
יובל שלומוביץ, ניר זליחובסקי, הילה פלדמן,
רינת מטטוב, יעקב כהן, תומר שרון, ארז דריגס,
לירז חממי, יואב דונט, אורי הוכמן

מאמר מאת דורית רביניאן
על המחזאי - ויליאם שקספיר (1616-1564)

ויליאם שקספיר נחשב לגדול הכותבים בשפה האנגלית ובעיני רבים לגדול המחזאים בהיסטוריה. שקספיר כתב כ-37 מחזות, 154 סונֶטות ו-5 פואמות. יצירתו הענפה תורגמה כמעט לכל שפה קיימת, ומחזותיו הפכו לקלסיקה המייצגת באופן המובהק ביותר את התאטרון האליזבתני. אך למרות הפופולריות העצומה של יצירתו ואינספור המחקרים שנכתבו במרוצת השנים על חייו ועל פועלו, נותרה הביוגרפיה האישית שלו בגדר תעלומה והיא מבוססת בחלקה הגדול על השערות. במהלך השנים אף התעוררו ספקות באשר לעצם זהותו ככותב המחזות המיוחסים לו.

המסמכים הרשמיים שאכן נמצאו על ידי החוקרים מספרים לנו שוויליאם שקספיר נולד בחודש אפריל, בשנת 1564, בעיירה סטרטפורד על נהר אייבון שבמחוז וורקשייר שבאנגליה. משפחת שקספיר הייתה משפחה אמידה. בהיותו בן שמונה-עשרה נישא ויליאם לאן הת'אוויי בת העשרים ושש, וכעבור חודשים ספורים בלבד נולדה בתם בכורה. בינואר 1585 נולדו לזוג תאומים.

שקספיר החל את דרכו התאטרונית בתחילת שנות התשעים של המאה השש-עשרה כשעזב כנראה את סטרטפורד והתמקם בלונדון, שכבר אז היתה מרכז חיי התאטרון באנגליה. הקריירה התאטרונית של שקספיר כוללת בעלות חלקית וחברות בקבוצת תאטרון לונדונית שכונתה "אנשי הלורד צ'מברליין", (שמה שונה ל"אנשי המלך", לאחר שהמלך ג'יימס הראשון אימץ את הקבוצה ב-1603). הקבוצה כללה שחקנים-גברים בלבד, כנהוג בתקופה: מקצוע המשחק נחשב אז מושחת מבחינה מוסרית, ולכן נשים לא הורשו לשחק על במות התאטרון האליזבתני. כבר בשנת 1592 קנה לו שקספיר מוניטין כמחזאי בלונדון, והציג את רוב מחזותיו בתאטרון ה"גלוב", שהפך לימים למשכנה הרשמי של להקתו. יש עדויות לכך שבשנותיו האחרונות חזר המחזאי להתגורר בעיר הולדתו. ב-23.4.1616 מת שקספיר והוא בן חמישים ושתיים. הוא נקבר בכנסייה של סטרטפורד, ופסלו, הקבוע בקיר הכנסייה, מציג את דמותו כשהוא שקוע במלאכת הכתיבה. בכל שנה ביום הולדתו, מוחלפת הנוצה שביד הפסל.
 
התאטרון האליזבתני ותאטרון הגלוֹבּ

התקופה שבה חי ופעל שקספיר נחשבת לשיאו של הרנסאנס האנגלי, ומבחינות רבות אף לתור הזהב של אנגליה ותרבותה בכלל. תקופה זו מזוהה עם אליזבת הראשונה, שמלכה באנגליה בין השנים 1603-1558. אליזבת ירשה מַמלכה דועכת ושׂבעת מלחמות, אך בימי שלטונה הצליחה לחלץ את אנגליה ממצוקתה הכלכלית, לייצב את שלטונה ולהביס את האויב הספרדי. התקופה האליזבתנית התאפיינה בכלכלה משגשגת ובפריחת האמנות האנגלית, ובראשה התאטרון.

מועצת העיר לונדון התנגדה לפעילות התאטרונית הענפה בעיר. השחקנים נתפסו כטפילים, והמחזות - כמושחתים מבחינה מוסרית. לכן נבנה התאטרון הראשון בלונדון מחוץ לחומות העיר. אך למרות מיקומו המרוחק המשיך הקהל לנהור להצגות בהמוניו. היה זה תאטרון עממי ותוסס, בילוי פופולרי בעבור קהל מגוון של גברים ונשים, עשירים ופשוטי עם. עד לסוף המאה השש-עשרה התגבשו בלונדון שתי קבוצות של שחקנים-גברים, שביצעו גם את תפקידי הנשים במחזה, וקבוצתו של שקספיר הייתה אחת מהן. המלכה אליזבת, שטיפחה את להקות השחקנים, הזמינה אותן מפעם לפעם להופיע בחצר הארמון.

ב-1598 פורק המבנה המקורי שמחוץ לחומות לונדון, והתאטרון הועבר למיקומו החדש בגדה הדרומית של נהר התמזה. התאטרון החדש נקרא ה"גלוב". היה זה מבנה מתומן בן שלוש קומות, בצורת אמפיתאטרון, שאכלס כ-3000 צופים. להוציא את אזור המושבים היה המבנה לא-מקורה, והשחקנים שיחקו על הבמה תחת כיפת השמיים. מיקום המושבים הסגיר את מעמדם החברתי-כלכלי של הצופים – פשוטי העם צפו בהצגה בעמידה מהחצר הלא-מקורה שלמרגלות הבמה, ואילו בני המעמדות הגבוהים צפו בה מקרוב מתאי ישיבה נוחים בגלריות העליונות.

ב-1613 נשרף ה"גלוב", ככל הנראה כתוצאה מפעלול ירי במחזה הנרי השמיני. התאטרון שופץ ונפתח מחדש, אך כעבור זמן לא רב נסגר ולבסוף נהרס כליל. בשנת 1997, כ-350 שנים לאחר שהושבת, שוחזר ה"גלוב", שנקרא בגלגולו הנוכחי ה"גלוב של שקספיר", ונפתח מחדש לקהל הצופים. התאטרון המשוחזר ממוקם בסמוך למקום שבו עמד התאטרון המקורי, והוא נאמן מבחינה אדריכלית למבנהו. בתאטרון ה"גלוב" מועלים כיום מחזות שונים, אך התאטרון מתמחה כמובן במחזות שקספיריים.

הסוחר מוונציה: תקציר העלילה

הסוחר מוונציה הוא מחזה בחמש מערכות, המשלב שתי עלילות מרכזיות ומתרחש במקביל בשני מוקדים באיטליה של המאה הארבע-עשרה – עיר המסחר ונציה, והעיירה הדרומית בלמונט:
הגיבור, בסאניו, בן העיר ונציה, מבקש לזכות בידה של העלמה פורציה, יורשת יפה ועשירה מבלמונט. הוא פונה לחברו הטוב, הסוחר אנטוניו, ומבקש ממנו הלוואה של 3,000 דוּקָטים. נכסיו של אנטוניו מופקדים באניות הנמצאות בלב-ים והוא עצמו נאלץ לבקש הלוואה. לשם כך פונה אנטוניו לשנוא-נפשו, המלווה בריבית היהודי שיילוק. שיילוק נעתר לבקשת אנטוניו, אך מחתים אותו על חוזה שלפיו אם לא תיפָּרע ההלוואה במועדה הנקוב ייאלץ אנטוניו לשלם את החוב בנתח מבשר גופו.

בינתיים, בבלמונט, בוחנת פורציה את מחזריה השונים, בהתאם לתנאי צוואת אביה המנוח. למועמדים מוצגות שלוש תיבות שמביניהן עליהם לבחור באחת. לאחר שנסיך מרוקו ונסיך ארָגוֹן נכשלים במבחן, מגיע בסאניו, בוחר בתיבה הנכונה וזוכה בידה של פורציה הנחשקת.

באותה עת, בוונציה, נמלטת ג'סיקה, בתו היחידה של שיילוק, עם אהובה לורנצו הנוצרי ונוטלת עמה את כל כספו של אביה. שיילוק נותר אבל וחפוי ראש. במקביל מגיעה לוונציה הבשורה כי צי אוניותיו של אנטוניו טבע בים ובהן כל רכושו. בשל רצונו לנקום את בריחת בתו ואובדן הונו מודיע שיילוק כי יתבע את ליטרת הבשר מאנטוניו כנקוב בחוזה. השמועה מגיעה לאוזניו של בסאניו, והוא ממהר להינשא לפורציה ויוצא לוונציה כדי לעמוד לצד חברו אנטוניו בזמן המשפט.

פורציה עוזבת את בלמונט בעקבותיו. היא מתחפשת לגבר ומגיעה גם היא לבית המשפט בוונציה, שבו נערך משפטו של אנטוניו בפני הדוכס. פורציה, בדמות משפטן צעיר ומלומד, מנהלת את המשפט ביד רמה ומסנגרת על אנטוניו. היא מצביעה על פרצה בחוזה ומשחררת את אנטוניו מכבליו של שיילוק. על שיילוק נגזר למסור את כל שארית רכושו ללורנצו והוא אף מחויב להתנצר. המחזה מסתיים בבלמונט, עם איחודם של כל זוגות האוהבים.

הרקע לכתיבת המחזה

שקספיר חי בתקופה שבה לא חיו יהודים בבריטניה. המלך אדוארד הראשון גירש את התושבים היהודים מהאי הבריטי כבר בשנת 1290, וזאת לאחר היסטוריה קצרה ועקובה מדם, שכללה עלילות דם ופרעות. ב-1656, עשרות שנים לאחר מותו של שקספיר, השיב אוליבר קרומוול את היהודים אל האי.

נהוג להניח כי שקספיר לא פגש יהודי מימיו. עם זאת, בתקופתה של המלכה אליזבת חיו באנגליה כמה מאות יהודים מומרים, ביניהם רודריגו לופז, מי ששימש רופאהּ‏ של המלכה. הוא הואשם בריגול לטובת ספרד, שהייתה האויבת המרכזית של אנגליה בעת ההיא, וכן בקשר לרציחת המלכה. משפטו זכה לפרסום רב, ואלמנט מרכזי שהכריע נגדו במשפט היה מוצאו היהודי. מעט הידע שהיה לשקספיר על היהודים נבע, כפי הנראה, ממשפט זה. הצגת הבכורה של הסוחר מוונציה הועלתה כחודש וחצי לאחר תלייתו הפומבית של לופז.

אך עוד לפני משפטו של לופז כתב כריסטופר מרלו, מהחשובים במחזאים האליזבתניים ויריבו הגדול של שקספיר, מחזה ושמו היהודי ממלטה. זהו מחזה בעל גוון אנטישמי מובהק, שהיהודי מוצג בו כנקמן וחסר מצפון שכל רצונו להזיק ולהרע. אין לדעת אם שקספיר החל להתעניין בנושא בעקבות המחזה של מרלו, אך בין שני המחזות יש כמה נקודות דמיון. מעניין להזכיר בהקשר זה את הטענה הוותיקה (שלא זכתה לכל אימות משכנע) שלפיה "ויליאם שקספיר" אינו אלא שם עט של כריסטופר מרלו, והוא שכתב למעשה את מחזותיו של שקספיר. שיילוק, על כל פנים, הוא דמות עמוקה ומורכבת בהשוואה ל"יהודי ממלטה" הסטראוטיפי והחד-ממדי של מרלו.

עלילת הסוחר מוונציה מבוססת גם על סיפור מתוך הג'סטה רוֹמָנוּם, קובץ אגדות עמים לטיניות מן המאה השלוש-עשרה. הסיפור מגולל עלילה דומה לזו של המחזה, אך למרות הדמיון הרב בין שני הטקסטים, אין בסיפור המקורי כל אזכור ליהודים. בספח החינוכי המלווה אותו מצוין כי הדמות המקבילה לשיילוק בסיפור היא ייצוג של השטן.

על המחזה בישראל

הסוחר מוונציה הועלה על הבמה העברית כשש פעמים בעבר. לראשונה הוצג המחזה בשנת 1936 בכיכובם של שחקני "הבימה" המיתולוגיים אהרון מסקין ושמעון פינקל, שגילמו לסירוגין את שיילוק, וחנה רובינא שגילמה את דמותה של פורציה. באותה תקופה לא ניתן היה לנתק את המחזה מההקשר האקטואלי של גרמניה הנאצית ורבים התנגדו להעלאתו על הבמה המקומית. הסערה הציבורית העזה שהתעוררה אז היתה חסרת תקדים בתאטרון העברי בארץ-ישראל. בין השאר כלל הדיון הציבורי בנושא משפט ספרותי מרתק שניהלו אנשי רוח מן היישוב. "הנאשם" במשפט היה לא אחר מאשר שקספיר עצמו, והאשמה הייתה האופן שבו מוצג היהודי שיילוק במחזה. שקספיר זוּכה לבסוף ("אין להאשים את הדרמטורג הגאון בקלות ראש"), מה שלא הפריע לסערה ציבורית נוספת להתעורר ב-1959, כש"הבימה" העלה את המחזה בשנית. ב-1972 הועלה הסוחר מוונציה בתאטרון הקאמרי, ולראשונה נבחר למלאכת הבימוי במאי ישראלי, יוסי יזרעאלי (בשתי הגרסאות של "הבימה" בוים המחזה על ידי זרים). בהמשך הועלה המחזה ב"הקאמרי" פעמיים נוספות. ב-1996 הוזמן הבמאי הישראלי חנן שניר לביים את המחזה בגרמנית בתאטרון של ויימאר, ובאותה שנה התארחה ההפקה שביים בפסטיבל ישראל.

על ההפקה הנוכחית של תאטרון הבימה

ב-23 באפריל 2012, יום הולדתו ומותו של שקספיר, נפתח בתאטרון ה"גלוב של שקספיר" בלונדון פסטיבל ה-Globe to Globe. בפסטיבל הועלו שלושים ושבעה מחזות של שקספיר בשלושים ושבע שפות שונות. שלושים ושבע להקות תאטרון ממדינות שונות הוזמנו לקחת חלק באירוע הנדיר, וכל מדינה התבקשה להציג את המחזה השקספירי בשפתה, ללא תרגום לאנגלית. תאטרון הבימה נבחר לייצג את השפה העברית עם המחזה הסוחר מוונציה בתרגום חדש של דורי פרנס. מתוך ניסיון לשחזר את אופי החוויה התאטרונית בזמנו של שקספיר, הועלו כל ההצגות המשתתפות בפסטיבל ללא תפאורה וללא תאורה.

בהתאם למערכת היחסים הטעונה של המחזה עם התאטרון הישראלי, סערה ציבורית ליוותה את החזרות להפקה הנוכחית. אלא שהפעם היתה זאת סערה בינלאומית: ארגונים פרו-פלסטינים דרשו ממנהלי התאטרון האנגלי להחרים את ההצגה ואת תאטרון הבימה, ואיימו להפר את הסדר במהלכה אם תתקיים כמתוכנן. אך בסופו של דבר עלתה ההצגה בלונדון כסדרה תחת אבטחה כבדה, וזכתה לביקורות אוהדות רבות בעיתונות הבריטית והבינלאומית.

ויכוח ציבורי נוסף, פנים-ישראלי, נסב סביב בחירתו של הבמאי אילן רונן ללהק לתפקיד שיילוק את השחקן יעקב כהן, שהוא יליד מרוקו. אולם אילן רונן דבק בבחירתו המקורית וטען כי ליהוקו של שחקן ממוצא מזרחי לתפקיד זה רק מדגיש את נושא שנאת הזר שבו עוסק המחזה. לבסוף זכתה ההצגה לשבחי המבקרים, ואחדים מהם ציינו כי במבטא המזרחי שלו מוסיף כהן שכבה נוספת של משמעות לדמותו של שיילוק, וכי באמצעות השימוש בו מהדהדות ביתר שאת תחושות העלבון וההשפלה.

נקודות לדיון לפני הצפייה בהצגה:

1. מקום וזמן
תאטרון הוא מפגש של חלל וזמן. במפגש בין שני הממדים נעוץ הקונפליקט הדרמטי המרכזי במחזה. אך הזמן והמקום בתאטרון הם רב-ממדיים בעצמם: ישנם הזמן והמקום שבהם מתרחשת העלילה; הזמן והמקום שבהם נכתב המחזה; והזמן והמקום שבהם מוצגת ההצגה. לעיתים מדובר בעולמות זהים (למשל, במקרה של מחזה ישראלי עכשווי שעלילתו מתרחשת בימינו והוא מועלה בתאטרון ישראלי), אך במקרה של הסוחר מוונציה נפגשים על במת התאטרון שלושה עולמות שונים בתכלית:

עולם העלילה:
עלילת המחזה מתרחשת בוונציה במאה הארבע-עשרה. ונציה של הימים ההם היא עיר שׂבעת מלחמות, שבעקבות מצבה הכלכלי הרעוע מאפשרים פרנסיה לבני הקהילה היהודית, סוחרים ומלווים בריבית, לחזור ולהתיישב בה. אולם למרות האינטרס הכלכלי המשותף, התושבים היהודים בעיר חיים בה כזרים ואף כמוקצים.

עולמו של המחזאי:
את המחזה כותב שקספיר באנגליה המשגשגת של המאה השש-עשרה. כאמור, באנגליה של שקספיר לא חיים יהודים, והיהודים היחידים שמכיר שקספיר הם קריקטורות דמוניות ממחזות אנטישמיים, וכן רופאה של המלכה אליזבת, שהוצא להורג לאחר שהורשע בבגידה.

עולמם של הצופים בהצגה:
ההצגה מוצגת באולם "הבימה", התאטרון הלאומי של מדינת ישראל, בשנת 2012, בשפה העברית.
קראו את תיאורי ונציה ואנגליה – תיאור המרקם הדתי, מצב הכלכלה, המצב בטחוני, שנאת הזרים וכדומה – והחילו אותם על החברה בישראל של ימינו.
נסו למצוא מה המשותף לשלושת העולמות הללו ומהם ההבדלים ביניהם.
שקספיר מיקם את עלילת המחזה בוונציה של המאה הארבע-עשרה, ולא באנגליה של המאה השש-עשרה. מה מאפשרת תחבולה זו? מה מאפשר מרחק הזמן, ההזרה בין עולמו היוצר והצופים לעומת עולמן של הדמויות?
כיצד מחזה שנכתב לפני כארבע-מאות שנים, על מקום המרוחק כל-כך ממציאות חיינו, יכול להפוך רלוונטי לנו?

2. שאלות שמעלה המחזה:
אחד התפקידים המרכזיים של התאטרון הוא לעורר דיון. יוצרי ההצגה מציבים בפני הקהל מעין ראי של הסביבה שבה הוא מתקיים, מתוך תקווה לעורר בו מודעות חברתית. ההיסטוריה מלמדת כי הסוחר מוונציה אכן הצליח לעורר, מאז ומעולם, דיונים וסערות ציבוריות:

האם הסוחר מוונציה הוא טקסט אנטישמי?
רבים התווכחו בשאלה זו: האם היה שקספיר עצמו אנטישמי, או האם המחזה הסוחר מוונציה עוסק באנטישמיות כתופעה? יש המתקשים לייחס לשקספיר, המוכיח בכתביו הבנה דקה בנפש האדם, תפיסה אנטישמית. אך גם ידוע כי אווירה אנטישמית אפיינה את התקופה שבה גדל והתחנך.
מהו ההבדל בין כתיבת טקסט אנטישמי לבין כתיבת טקסט המתבונן בתופעת האנטישמיות?
הדמויות הנוצריות במחזה מתוודות כי הן שונאות את שיילוק היהודי שנאה עתיקה ובלתי נשלטת, ומואשמות, ובצדק, באנטישמיות. אך גם שיילוק מתוודה כי הוא שונא את אנטוניו משום שהוא נוצרי; משום שאנטוניו זה שונא את האומה היהודית – מה מלמדת אותנו הקבלה זו? 
מהי עמדתכם בנושא?

האם הסוחר מוונציה הוא קומדיה או טרגדיה?
באופן פורמלי, על פי המתכונת הקלסית, הסוחר מוונציה הוא קומדיה, וזאת מכיוון שבסוף המחזה כל הזוגות מתחתנים ואין אבדות בנפש. אך מאז המאה התשע-עשרה החלו לשחק את דמותו של שיילוק באופן אוהד, המזדהה עם מר גורלו; ולפיכך, האווירה הקלילה של המחזה אינה יכולה להעלים מעינינו את סופו הטרגי של אדם זה, המאבד במרוצת העלילה את בתו, את כבודו, את הונו ואת דתו. היינריך היינה, מגדולי המשוררים הגרמניים במאה התשע-עשרה, כתב כי יש "לִמְנות את הסוחר מוונציה עם הטרגדיות". היינה מודה כי לשקספיר הייתה אולי כוונה לכתוב קריקטורה קומית על יהודי נלעג, אך בשל כשרונו הגאוני לדרמה ביטא שקספיר בדמותו של שיילוק אמירה מורכבת על השנאה בין הדתות.
לעומת ההגדרות הקלסיות (קומדיה/טרגדיה) ההגדרה הנפוצה כיום לסוגת הסוחר מוונציה היא "קומדיה טרגית" (Tragic-comedy) – מה מאפשרת הגדרת כלאיים זו, ואיזו תמונת עולם עולה ממנה?
הצד הקומי בעלילה מאפשר לעסוק בנושאים מורכבים ורציניים באופן קליל ובלתי מאיים – ההומור, למשל, מרכך את הביקורת על שנאת הזרים שמוצגת במחזה, ובכך עוזר לעיכול המסר – נסו לזהות באילו עוד אופנים מרכך שקספיר את האווירה המטרידה בחברה הוונציאנית? (רומנטיקה, אווירת קרנבל היתולית, התחפשות, מוסיקה וכו').

מיהו גיבור המחזה?
שאלה נוספת שעולה מן הקריאה היא מיהו גיבורו הראשי של המחזה – שיילוק או אנטוניו? תפיסה אחת גורסת שהמחזה נקרא על שם אנטוניו, הוא-הוא "הסוחר מוונציה", ואילו שיילוק הוא דמות משנה כי הוא מופיע רק בחמש מתוך עשרים התמונות שבו. מאידך גיסא, במקור נקרא המחזה "היהודי מוונציה", וגם לאחר ששונתה הכותרת נשאר שיילוק, למרות תפקידו המוגבל, הדמות הדומיננטית במחזה. שיילוק הוא גם מי שנושא את המונולוג המצוטט ביותר מן המחזה: "ליהודי אין עיניים? ליהודי אין ידיים, איברים, גוף, חושים, רגשות, יצרים?... אם אתם דוקרים אותנו, אנחנו לא מדממים? אם אתם מדגדגים אותנו, אנחנו לא צוחקים?..." (מערכה שלישית, תמונה ראשונה).
לפי ההגדרה הקלסית, העלילה סובבת סביב גיבור המחזה, והגיבור מייצג דרכה את האנושות כולה. התכונות, השאיפות והמטרות שלו הן אנושיות, ולכן הן מעוררות את הזדהות הצופים. יחד עם זאת, הגיבור שונֶה ממרביתנו בכך שהוא דבק במטרתו בצורה קיצונית – הוא מגלה אומץ לב, עקשנות וגאווה יותר מהאדם הממוצע. מתוך התבוננות בגיבור בשעה שהוא חווה מצבים קיצוניים ומתלבט בדילמות גורליות, אנחנו לומדים על עצמנו.
על פי הגדרה זו – מה דעתכם? מיהו גיבור המחזה?
עם מי אתם מזדהים? למי אתם מרגישים דומים? מאילו דמויות במחזה תוכלו ללמוד משהו על עצמכם?

3. פרשנות בימתית:
מהו המרחק בין מחזה להצגה – מה בין המילים המודפסות על הדף ובין החוויה הסופית של הצופים באולם החשוך? בין אלה ובין אלה משתרע מרחב עצום של בחירות אמנותיות שיוצרות את הפרשנות הבימתית. הפרשנות הבימתית היא העמדה שנוקט הבמאי ביחס לשאלות שמעלה המחזה. הפרשנות של צוות יוצרי ההצגה ובראשם הבמאי אילן רונן תענה על רשימת השאלות שהוזכרו לעיל.
הביטו ברשימת היוצרים של ההצגה – מיהם בעלי התפקידים שמרכיבים את צוות היוצרים?
ערכו רשימה – מהם האמצעים העיצוביים העומדים לרשותם של יוצרי ההצגה?
לקראת הצפייה בהצגה כדאי להפנות את תשומת הלב להיבטים העיצוביים הבאים:
על פי דרישת הפסטיבל באנגליה שבו השתתפה ההצגה, לא נעשה בה כל שימוש בתפאורה, והיא מוצגת על במה פתוחה וחשופה. שימו לב כיצד מתמודדים יוצרי ההצגה עם מגבלה זו ואיך משתנה החלל בין הזירות השונות במחזה – במעבר מבית שיילוק לבית המשפט, מתעלות ונציה לטירת בלמונט – וגם: אילו אלמנטים חזותיים אחרים הודגשו כדי לפצות על היעדר התפאורה?
תנו את הדעת לתרומתה של המוזיקה בהצגה: אילו תחושות היא מעוררת? איזה שימוש עושים בה יוצרי ההצגה?
מחזותיו של שקספיר עשירים בהמצאות לשוניות וחידודי מילים: "מהומה רבה על לא דבר", "כל העולם במה", "להיות או לא להיות", "לשבור את הקרח" – אלה הם רק מעט מהביטויים שהמציא ושהפכו שגורים בשפת היומיום שלנו. במהלך הצפייה בהצגה נסו להבחין בביטויים מוכרים ובחידודי מילים משעשעים. שימו לב, למשל, להבדלים שבין שפת האדונים לשפת המשרתים.

נקודות לדיון אחרי הצפייה בהצגה:

1. חוויה אישית
כדאי לפתוח את הדיון בשאלות פתוחות שיאפשרו לתלמידים לבטא באופן חופשי את מה שחוו במהלך הצפייה:
האם התעניינתם במתרחש על הבמה?
אילו תחושות עלו בכם במהלך הצפייה?
מה אהבתם בהצגה ומה הפריע לכם – נסו להסביר מדוע.
אילו תמונות מההצגה נחרתו בזכרונכם? נסו להיזכר בפרטים רבים ככל האפשר – היכן עמדו השחקנים על הבמה? האם התנגנה מוזיקה ברקע? מה היה המקצב של התמונה? – מה ניסו סך כל הפרטים הללו להביע?
 
2. פתיחת ההצגה
מדוע לדעתכם נפתחה התמונה הראשונה באיחולי הנאה מפי השחקנים, בשירה ובריקודים? על איזה אופי של ערב רמזה הכניסה החגיגית הזאת? האם הפתיחה הייתה נאמנה למה שהתחולל בהמשך הערב? ומה הייתה מטרת התעתוע?
כבר בפתיחה וכך גם בהמשך הערב פנו השחקנים לקהל ישירות – מה הרגשתם כשנפרץ "קיר הזכוכית" בין הבמה ובין הקהל? ומדוע לדעתכם בחר הבמאי לעשות כן?

3. מפגש בין שני עולמות
שקספיר מתאר עולם של בבואות וכפילויות. המחזה כולו מחולק לאלמנטים הפוכים המשתקפים זה בזה: נצרות ויהדות, גברים ונשים, אדונים ומשרתים, אבות ובנות, ונציה ובלמונט. גם הדמויות מתחלקות לזוגות ולכל דמות יש בת-דמות. שימו לב להשתקפות של צמד הדמויות הבודדות שעומדות במרכז העלילה – אנטוניו ושיילוק: ברגע המפתח במחזה, רגע לפני שיפתח במונולוג המפורסם שיביא אותו להחלטה להתנקם, שיילוק, ההמום מחטיפת בתו, רואה את השתקפותו באנטוניו שנוא נפשו: "שהבשר ודם שלי יעמוד וימרוד?" הוא אומר לסאלארינו המקניט אותו, וחוזר שנית ומבהיר, "אני אומר שהבת שלי היא הבשר ודם שלי". לתפיסתו של שיילוק, ג'סיקה היא ליטרת הבשר שנעקרת מגופו.
נסו לתת עוד דוגמאות לחלוקה לעולמות מקבילים במחזה, וציינו באיזה אופן הללו משתקפים זה בזה (לדוגמה: ג'סיקה שקמה נגד אביה בעודו חי, לעומת פורציה המצייתת לצוואת אביה המת).
חִשבו על נקודות הדמיון והשוני בין שיילוק לאנטוניו: מה משותף לשתי הדמויות הראשיות ובמה הן נבדלות זו מזו?
כיצד תרמו האמצעים האמנותיים לחידוד העולמות הנפרדים? לדוגמה: מה היו ההבדלים בתלבושות היהודים והנוצרים? מה היה ההבדל במוזיקה שהתנגנה בבית אנטוניו לעומת המוזיקה בביתו של שיילוק?
נסו להתבונן בחלוקה לעולמות נפרדים במציאות המקיפה אתכם בישראל 2012 – האם אנחנו עדיין מחולקים למחנות נפרדים על בסיס דת, גזע, מין ומעמד?
שתי העלילות הנפרדות במחזה משתלבות ומשתקפות להפליא בזו בזו, אך הדמויות נכשלות בכך – מה מנסה המחזאי לומר על הנפרדוּת כהזמנה להשתקפות? מהי עמדתו?

3. החבלים
כבר במערכה השנייה במחזה, עם כניסתן של פורציה ונריסה לבמה לראשונה, הוצג לקהל הדימוי החזותי המרכזי בהצגה: החבלים. החבלים משתשלים מן התקרה, כובלים את הדמויות זו לזו, ואת הדמויות לקהל.
מי היו הדמויות שנכבלו במהלך ההצגה ובאיזה סדר?
מה ביטאו החבלים באשר לכל אחת מן הדמויות הנקשרות? אילו אסוציאציות עלו בדמיונכם כשפורציה הייתה כבולה אליהם (מריונטה על חוט, תליית תקוות, וכו')? אילו משמעויות קיבלו החבלים כשנכרכו סביב אנטוניו, ומאוחר יותר כשעקדו את שיילוק (חבל תלייה, אנטוניו הצלוב, שיילוק הטוֹוה רשת של קורי עכביש ולבסוף נלכד בה בעצמו, וכו')?
לאורך ההצגה התבקש הקהל להירתם למשימה ולאחוז בקצות החבלים: איך הרגשתם כשהתבקשתם לקחת חלק פעיל ביצירת התמונות השונות בהצגה? מהו ביקשו היוצרים לבטא בבחירה זו? האם העולמות הנפרדים-לכאורה אינם נפרדים כמו שהם נראים לנו לעתים? האם ייתכן שכולנו קשורים זה בזה ודומים זה לזה יותר משנדמה לנו?

4. קרנבל מסֵכות
בהצגה מודגשת אווירת קרנבל המסכות בוונציה. בגרסת המחזה, רק סצנת החטיפה של ג'סיקה מתרחשת בזמן הקרנבל, אך יוצרי ההצגה בחרו למקם את העלילה כולה בעת החג המסורתי.
מדוע לדעתכם הופרזה אווירת הקרנבל? כיצד תרמו המסכות להלהטת היצרים?
מדוע נבחרו הבעות מסוימות לדמויות השונות? לדוגמה – מדוע הודבק אף נשרי וארוך למחזרים הצעירים, ומדוע הוצמדה מסכה מכוּתרת בקרני שמש מאירות לפניה של פורציה?
איזה אופי קיבלו המסכות בתמונת הפתיחה שבה נראים ונציאנים צעירים חוגגים בקרנבל כשהם רודפים ומכים את היהודי שיילוק?
סצנות הרדיפה אינן מופיעות במחזה המקורי: מדוע לדעתכם הוסיף אותן הבמאי ומהו תפקידן?
מה מדגישות המסכות? איזו השפעה יש להן על גוף השחקנים ועל קולותיהם?

5. תחפושות
למסכה בתאטרון האיטלקי תפקיד חשוב בסימונן הסטראוטיפי של הדמויות. אופי הדמות מוקצן על ידי עטיית המסכה והופך לסממן חיצוני מודגש. במהלך ההצגה מתרחב הדיון על הקשר שבין חוץ ופנים ומתבטא גם בתלבושות שמחליפות הדמויות.
כיצד ביטאה התלבושת נתונים על מין הדמות, על דתה, על מקצועה, על מעמדה וכו'?
בתמונה הרביעית במערכה השלישית, פורציה מסירה את שמלתה וחושפת מתחתיה תלבושת גבר צעיר מודגש חלציים. בהמשך היא מתעטפת בגלימה ומתחפשת למשפטן. מכוח התחפושת הגברית זוכה פורציה, שכאישה כלל לא יכלה להופיע בימים ההם בבית המשפט הוונציאני, לשלל מחמאות על חוכמתה ומנהלת את המשפט ביד רמה. נסו להסביר מה מבקש המחזאי לומר על המשמעות שאנו מעניקים לחיצוניות?
נסו לחשוב על הרגעים בהצגה שבהם התרחש שינוי בתלבושת הדמות כרמז לשינוי פנימי. לדוגמה: ג'סיקה המתנצרת, שמסירה את תלבושתה היהודית הכבדה, הכהה והמסורתית, ועוטה תלבושת לבנה, עדכנית וקלילה, שמזוהה עם שאר הדמויות הנוצריות במחזה – התבוננו בהתפתחות של ג'סיקה מאותו הרגע והלאה: מה השינוי שחל בה? האם מרגע המעבר מבית אביה בוונציה לטירת בלמונט, הופך גם מצב רוחה, כמו תלבושתה, לקליל וקומי? נסו להיזכר בחתונת הזוגות האוהבים – אז נכנסים כל הזוגות אל הכנסייה וג'סיקה נשארת לבדה: מה מלמד הרגע הזה ביחס לטיב השינוי החיצוני?
רגע ההתחפשות המרשים ביותר בהצגה שייך ללא ספק לנסיך מרוקו. בתמונה הראשונה במערכה השנייה כובשת פמליית שחקנים את הבמה ומלבישה לנגד עינינו את הנסיך בסגנון מרוקני מסורתי: התלבושת הצבעונית, כיסוי הראש, ומשיחת העור בצבע כהה. הנסיך, לעומת זאת, כשהוא ניצב מול פורציה הנחשקת, טוען בלהט כי לעולם לא ישנה את גון עורו. אז הוא מציג בגאווה לפני הקהל את פניו וידיו הצבועים: "את הצבעים האלה לא אחליף", הוא מצהיר, אף שלקהל ברור כי מדובר באיפור הניתן להסרה. מדוע לדעתכם הודגש הגיחוך שבדברי הנסיך? נסו לחשוב כלפי מי מופנית כאן הביקורת...
"קנקן אינו מעיד על מה שיש בו. הקישוטים רק מוליכים שולל," כך אומר בסאניו לפני שהוא מיטיב לבחור בין התיבות שהשאיר אביה של פורציה, ובכך זוכה להינשא לבחירת לבו. ואף על פי כן, היכן במהלך המחזה נכשל בסאניו ואינו מצליח לראות את מה שמסתתר מתחת למעטפת החיצונית?
בעולם כעולמנו החומרי המקדש את החיצוניות, מהו ה"ערך" העליון השליט בחברה? האם קידוש הרכוש והקניין משותף הן לדמויות הנוצריות והן לדמויות יהודיות במחזה?
6. משחקי תפקידים
מיד עם פתיחת המחזה אומר אנטוניו כי הוא "תופס את העולם... רק כפי שהוא: בַּמה, שכל אדם חייב בה לשחק תפקיד". משפט זה מזכיר ציטוט מפורסם מכטוב בעיניכם, מחזה אחר של שקספיר: "כל העולם הוא במה, כל הגברים והנשים רק שחקנים".
נסו להעמיק ברעיון זה וחישבו מהי אותה "במה" שאליה מתכוון שקספיר?
אנטוניו טוען כי תפקידו בעולם הוא "להיות עצוב" – האם לדעתכם המחזה מצדיק את הטענה כי זהו אכן גורלו?
מהו התפקיד אותו משחק שיילוק בעולם הוונציאני? כיצד יעקב כהן, המגלם את שיילוק בהצגה, הביא לידי ביטוי את התפקיד שמשחק היהודי בחברה הנוצרית המסורתית? (נסו להיזכר במחוות גופו ובאופן שבו השתמש בקולו). 
מי משחק את תפקיד "שיילוק", הזר השנוא, בעולמנו?
נסו לקרוא את המונולוג המפורסם של שיילוק – "ליהודי אין עיניים?" וכו' – ולהחליף את המילה "יהודי" בקבוצות אתניות אחרות. 

סמלים יהודיים
התאטרון מדבר בתמונות. תמונות אלו מנסות לדובב את הנאמר במחזה באופן חזותי. במהלך ההצגה הועלו על הבמה כמה תמונות שעשו שימוש בדימויים יהודיים מקובלים – סמלים חזותיים פשוטים המזוהים באופן קולקטיבי ומעבירים ללא מילים מסר קצר וברור.
אילו סמלים יהודיים זיהיתם על הבמה? התחילו מהסמלים המוכרים של המגן-דוד (כמסמן את ביתו של שיילוק), התפילין, הטלית, הכיפה, ספר התורה שממנו מצטט שיילוק...
המשיכו אל התמונות המורכבות יותר: תמונות ההצקה ליהודי הדתי, היהודי האנוס שנאלץ להמיר את דתו ולשאת את הצלב וכו': אילו אסוציאציות מעלות תמונות אלו? לאילו תקופות היסטוריות הן מתקשרות?
התבוננו גם בדימויים האנטישמיים: היהודי השוחט עם הסכין השלוף, היהודי הנקמן וצמא הדם, היהודי אוהב הכסף, היהודי החרק (תמונת קורי העכביש של שיילוק): איזו אווירה יוצרות תמונות אלה? אילו תחושות עולות בכם מולן?
בסוף ההצגה הוסיף הבמאי סצנה אילמת אחרונה שאינה מופיעה במחזה המקורי. בסצנה זו שיילוק המובס והמנודה אוחז במזוודתו בלבד, חוצה את הבמה ועוזב את ונציה. זהו הסמל של היהודי הנצחי, שנידון לנדידה וגלות מתמדת. מדוע לדעתכם נוספה תמונה זו? מהי מערכת היחסים בין שתי תמונות ה"סוף" – זאת של שיילוק וזאת של איחוד האוהבים בבלמונט? מה למעשה מסתתר מתחת לאותו "סוף טוב" שנחגג בארמון בלמונט?