הדמיון הוא השריר החזק ביותר בתודעתנו

לפני שנתיים הזמינה אותי הגננת של הבן שלי לספר לילדים בגן על עבודתי כבמאי תאטרון. במהלך "ההרצאה", (שכללה המון חיטוטים באף, הקשבה בשכיבה על השטיח, ויציאה לפיפי), פירטתי לילדים את מרכיבי ההצגה: מחזה, שחקנים, תפאורה, תאורה, מוזיקה וכו'. הסברתי להם שתפקיד הבמאי הוא לקחת את כל מרכיבי הסלט הזה, לשים בקערה, לערבב ולתבלן לפי טעמו וככה יוצאת הצגה. הילדים גילו עניין רב ושאלו המון שאלות חשובות כמו: אם אני אוהב עוגיות גרנולה? והאם אני יודע שלאיתמר יש היום יום הולדת?

כשיצאתי משם, התחלתי לחשוב על השיעור שעשיתי, לנבור במסרים שהעברתי ולהלקות את עצמי; האם רק בעזרת המרכיבים האלה ניתן לעשות הצגה? האם אין הצגה ללא תפאורה? אם אין לי מוזיקה, אני לא יכול לעשות הצגה? ובלי תאורה? תלבושות? מילים? כיוון שלי היה ברור שהדבר היחידי שצריך בשביל הצגה זה סיפור, החלטתי ללכת על זה, לנסות ליצור הצגה אשר המינימליזם שולט בה. "אמנות הצמצום" קרא לזה אחד המורים שלי לכתיבה, היכולת לומר דבר עצום ומורכב במינימום מילים. זה לא שוויתרתי לגמרי על עמודי התווך ויסודות התאטרון, אלא החלטתי לצמצם אותם מעט.

הסיפור שלי היה על שני שכנים שונים מאוד שנאלצים לחיות זה לצד זה. יכולתי ליצור בעזרת תפאורה, שני בתים מפוארים ומפורטים אשר יעבירו ויסבירו לקהל את השוני בין הדמויות, אבל החלטתי לצמצם. במקום בית, יש רק כמה ארגזים שמסמלים בית ובמקום אביזרים רבים, רק מעטים, אשר גם הם דו ממדיים ומאוד אבסטרקטים. גיליתי שזה די והותר, מספיק שהקהל רואה ארגז מסודר ונקי של שכן אחד וארגז מבולגן ושבור של השכן השני הוא כבר מבין את הדמויות, את הדרמה, את הקונפליקט. במקום תלבושות גרנדיוזיות, הלכנו על שתי חליפות שבמבט אחד מעבירות את האופי והשוני בין הדמויות.

הדבר הקשה יותר לצמצום היו המילים. כי איך אפשר לספר סיפור ללא מילים? איך אומרים "אני אוהב אותך" בלי לדבר? איך אפשר לכעוס על מישהו, לצחוק על מישהו להעביר אינפורמציה בלי לדבר? מסתבר שאפשר. גיליתי שלא צריך לדבר כל כך הרבה (גם בחיים האמיתיים דרך אגב). קהל, ובמיוחד קהל של ילדים, מבין סיטואציות גם כשלא מעורב בהן טקסט. אני מוכרח גם לציין שהחשיבה על "צמצום", מחדדת לי, כיוצר, את החשיבה עוד יותר ומכריחה אותי למצוא פתרונות יצירתיים יותר לכל מיני בעיות שהיו יכולות להיפתר על ידי טקסט.

הילדים מהגן של הבן שלי היו הראשונים לראות את ההצגה שלנו. מיותר לציין שהם הבינו הכול ואפילו לרגע אחד לא חשבו שתוספת של תפאורה, אביזרים, או בגדים מיוחדים היו הופכים את החוויה לחזקה יותר.
הדמיון שלנו הוא השריר החזק בתודעתנו... לפעמים צריך רק לתת לו לעבוד.

ההצגה "שכנים", בהפקת תאטרון מופע ותאטרון הנפש, זכתה בפסטיבל חיפה 2012 בפרס ההצגה הטובה ביותר, פרס הבימוי, המחזה, השחקן, התלבושות והמוזיקה, והיא מיועדת לתלמידי כיתות א - ו.

יוצרים- רועי שגב, יובל כהן, אמנון וולף
בימוי- רועי שגב
עיצוב תפאורה ותלבושות – מירב נתנאל דנון
שחקנים – אמנון וולף , יובל כהן

לצפייה בטריילר

דצמבר 2012