ביומני אני נפרדת מדמותי

יומני היקר שלום. ככה הייתי כותבת ביומן שלי כשהייתי קטנה. הייתי מדווחת ליומן דברים מעניינים שקרו לי, חולקת איתו את הסודות, החלומות והשאיפות. את היומן שמרתי במגירה, והיה לי ברור שרק אני קוראת בו. אבל יום אחד, כשכבר הייתי בכיתה י"א, יצאתי לרגע מחדרי שהיו בו שני חבריי הטובים, וכשחזרתי, ראיתי אותם קוראים ביומן שלי וצוחקים; הם קראו על בן כיתה שמצא חן בעיניי. ניסיתי להסתיר את הבושה והכעס שהציפו אותי. צחקתי יחד איתם, והתחלתי מיד לדבר על משהו אחר. נעלבתי, התאכזבתי, הופתעתי. לא העליתי בדעתי שאפשר לפתוח מגירה של מישהו אחר ולקרוא בדבר האישי הזה שנקרא יומן.

אני לא זוכרת מתי הפסקתי לכתוב יומן. לאורך השנים היו לי הרבה מחברות עם כריכות קשות שכתבתי בהן את מחשבותיי, בעיקר בתקופות של קשיים וחיפוש דרך. עד היום אינני יכולה לדמיין זר הקורא במחברות האישיות האלה, ומדי פעם אני תוהה מה לעשות בהן. האם עליי לזרוק אותן כדי שזר או קרוב לא יקרא בהן? ומה אם יום אחד אני עצמי ארצה לקרוא על מצוקותיי בעבר?

כשהתחלתי ליצור בווידיאו, המצלמה החליפה את המחברת. אני מתבוננת דרך העדשה בחיי ובסביבתי, בתולדות משפחתי ובחברה שבה אני חיה, ומתעדת. רוב עבודותיי עוסקות בסיפורי האישי ויוצאות מן הפרטי לציבורי. אינני מספרת למצלמה את סודותיי, ואינני סוגרת את הקלטות במגירה. לכל פרויקט אני מצלמת ואוספת דימויים בנפרד. לעבודות אלה יש ממד יומנאי במובן הרחב יותר של המלה יומן.

ביומנים המצולמים, אינני מתעדת את היומיום ומקבצת את הרצף לעבודת וידיאו או לסרט. אני יוצאת לצילומים עם רעיון שמלווה אותי, ורק בסוף התהליך אני כותבת את הטקסט, שאותו לפעמים אני מספרת בקולי כ"וויס אובר" המלווה את הדימויים, ולעתים אני ניצבת מול המצלמה ומספרת. אני מצלמת בידיעה ברורה שהעבודה תוצג בפני צופים. אני בוחרת בקפידה את מילותיי וגם כשאני מספרת על דברים אישיים, מאוד ברור לי הגבול בין מה שאני חושפת ומה שנשאר פרטי שלי. לעומת יומני היקר מימי הילדות והנערות, שהייתי מספרת לו על אהבותיי הראשונות ועל מצוקותיי, בעבודות הווידיאו שלי אני חושפת נושאים אחרים.

בפעם הראשונה שבה הצגתי עבודת וידיאו, היו לי חששות רבים, ישבתי מבוישת ונבוכה מתחת לשולחן... זו הייתה הגרסה הראשונה של עבודתי "זהות", שהצגתי בפני חבריי לכיתה בבית הספר לקולנוע. היה לי קשה לראות את עצמי מוקרנת על המסך הגדול ומדברת, הובכתי לשמוע את עצמי מספרת על סבתי תכולת העיניים, על חוויותיי מימי הצבא, על החיים בשווייץ ועל סבי. אבל עם תגובותיהם של הסטודנטים, רשמיהם ופרצי הצחוק, התפוגגה המבוכה.

"זהות" שבגרסתה הסופית נוצרה ב-2003 הוצגה מאז אינספור פעמים, במוזאונים ובגלריות, ובכיתות – בפני תלמידים. כיום, אני מציגה את העבודה ומדברת עליה בשמחה. בתהליך מפתיע החוזר על עצמו עם כל עבודה, מרגע שהעבודה מוצגת בפני קהל, אני נפרדת מדמותי שעל המסך; אני הצופה ו"היא" - היא הדמות שהייתה פעם אני.

הגעגועים לאירופה והתמודדות עם איום ההתקפה של עיראק בזמן מלחמת המפרץ השנייה, הם נושאו של "מכתב וידיאו לז'קלין", אף הוא מ-2003. בווידיאו אני מראה לז'קלין, חברתי הטובה מציריך, את המקומות האהובים עליי בתל-אביב, וגם את המקלחות ההמוניות שהוצבו ברחבת בית חולים איכילוב למקרה של נפילת טילים כימיים בתל-אביב, ואת אבי, המדבר על הקונפליקטים הכרוכים בחיים בישראל. את הסרט חותם מונולוג שלי שבו אני מדברת אל ז'קלין ומזמינה אותה לשוב ולבקר בישראל.

כשהתחלתי לצלם לא ידעתי מה בדיוק אני מחפשת ולא ידעתי מה יהיה המבנה של הסרט. ידעתי רק שאני ניגשת לצילומים עם תחושות ושאלות. כתבה בטלוויזיה שהיו בה צילומים של המקלחות ההמוניות על רקע דברי הרגעה של שדרן החדשות, דחפה אותי לצאת לשוטט בעיר ולצלם. הסתובבתי כציידת בלי לדעת מה אני מחפשת, נמשכת מצד אחד להתמודדות עם החששות מהמלחמה, ומצד שני לחיפוש אחר מקומות האהובים עליי. רק בשלב הסופי של העריכה הבנתי שבאמצעות "מכתב וידיאו לז'קלין" אני מתמודדת לא רק עם חששותיי מהמלחמה ועם געגועיי לציריך ולאירופה, אלא עם ההבנה שאני שייכת הנה וכאן אני רוצה לחיות.

הווידיאו "H2" מ-2010 משלב בין כתיבת רשמים אישיים לצילומי סטילס ולתיעוד קולנועי. עבודה זו היא תוצאה של תקופה בת שנה שבה לימדתי וידיאו קבוצת נשים פלסטיניות. נסעתי לחברון פעמיים בחודש, ובתום כל ביקור כתבתי את רשמיי. במהלך השנה ניהלתי יומן מסע ששילב טקסט וצילומי סטילס. תכננתי לכתוב ספר, מעין יומן מסע המשלב טקסט וצילומים. המחשב החליף את המחברת עם הכריכה הקשה, לכל ביקור היה קובץ טקסט ותיקיית תמונות. רק בתום השנה, החלטתי לצלם בווידיאו.

גם עבודה זו התהוותה תוך כדי תהליך הצילומים והעריכה. הרבה מצילומי הווידיאו נבעו מצילומי הסטילס ומרשמיי הכתובים. התחלתי עם צילומי האנשים ההולכים, מה שמאפיין כל כך את H2, האזור בחברון הנמצא בשליטת ישראל ובו הפלסטינים מנועים מנסיעה ברכב. הייתי יושבת שעות רבות בחצר תחת עץ הזית, מתבוננת באנשים ההולכים - לעבודה, לבית הספר, לקניות, כותבת ומצלמת. לאט לאט קיבלה העבודה את צורתה. מצילומי האנשים ההולכים הרחבתי והעמקתי את ההתבוננות אל שלוש משפחות שנוצר לי איתן קשר אישי. עם כל משפחה יצרתי רצף של צילומים משפחתיים בהרכבים שונים, צילומים אשר נבעו באופן ישיר מצילומי סטילס מביקוריי המוקדמים. התמקדתי ברשמיי האישיים מהאנשים ומהעיר שכבר הכרתי.

לרוב, כשאני מציגה את עבודותיי בפני קהל, אנשים שואלים אותי איך יש לי האומץ לחשוף את עצמי בעבודותיי. אבל אני אינני רואה בכך אומץ או חשיפה נועזת. העשייה המודעת היא אולי ההבדל המהותי בין כתיבת היומן שלי בעבר לבין יצירת יומני הווידיאו. לעומת היומן שכתבתי אז, ובעיקר כפורקן רגשי והוא יומן שביני לביני ולכן מקומו במגירה, את עבודות הווידיאו או הסרטים אני יוצרת בידיעה שיוקרנו בציבור, והם נעשים תוך עיבוד החוויות ומודעות לחיפוש אחר מענה לשאלות טורדות.

האמנית נורית שרת מקיימת מפגשים עם תלמידי ז - י"ב.

הצילום בעמוד הבית הוא סטילס מתוך "מכתב וידיאו לז'קלין".   

עוד כתבות על יומנים ואמנות: יעל פרלוב על "יומן" לדוד פרלוב, הגר ינאי על "הילדה שלי לא קוראת שום דבר שלא מתחיל ב'יומנו של'...".

דצמבר 2012