תאטרון מחולל שינוי

את "העולם על פי אלון" ראיתי פעם ראשונה על הבמה בחזרות ב"צוותא" ולקח לי כמה שעות להתאושש, כי למרות ההבדלים האדירים בין החיים והתאטרון, ראיתי את החיים שלי שם על הבמה. יובלי, הבן שלי, שונה מאלון. ליובלי, להבדיל מאלון, אין רגישות לצבעים. להבדיל מאלון, יובלי גם לא מדבר. שניהם שונים מאוד זה מזה ובכל זאת, כל כך דומים. גם אלון וגם יובלי שלי לא נמצאים על סקאלת "הילדים הנורמטיביים". שניהם זזו קצת הצידה. שניהם מחוץ לסקאלה.

הרעיון להעלות הצגה בנושא התחיל לנקר לי בראש רק לפני ארבע שנים. רק אז הרגשתי מוכנה לחשוף את "הסוד" שנקרא יובל ולשתף בו את כולם. רק אז הפנמתי את העובדה שיובלי הוא הבן שלנו, שאי אפשר לתקן אותו, אבל גם שאי אפשר להחביא אותו לנצח. עברו עלינו שנים קשות של התמודדויות כואבות, אבל רק בגיל ארבעים החלטתי שאני רוצה לצעוק – תכירו, זה יובלי. הוא שלי, אני אוהבת אותו ואני רוצה שגם אתם תאהבו אותו. לא בגלל זה שהוא שלי. בגלל מי שהוא. זה מה שהיה חשוב לי. שתכירו אותו. שתלמדו אותו. שתבינו שאפשר לאהוב אותו גם אם הוא אוטיסט. זאת  הייתה גם נקודת המוצא של ההצגה. רציתי שזו תהיה הצגה אחרת, מיוחדת, שתביא את נקודת המבט שלו עלינו, על האנשים "הנורמטיביים". רציתי שמעבר להתמודדות היומיומית שלנו כמשפחה, יכירו את העולם הפנימי שלו. מי הוא? מה הוא מרגיש? מה הוא חושב? איך הוא רואה את העולם? איך הוא רואה אותנו? איך הוא מתמודד איתנו? הרבה זמן חשבתי איך עושים את זה, ואז הבנתי שהפתרון נמצא ממש מתחת לידי, התאטרון. כי התאטרון הוא כלי נהדר לחשיפה. נעלה הצגה שתיגע בקהל, תנפץ סטריאוטיפים ותקרב אותו לתסמונת "המאיימת" הזאת שנקראת אוטיזם. ככה יכירו את יובלי.

מוטי חלימי, מנהל העמותה לקידום תאטרון השעה לילדים ונוער, התלהב מהרעיון, ובאחת השבתות, כשהייתי בגינה עם יובלי, קראתי לאורלי ישועה שורצברג, המחזאית, שאז עוד לא חשבה לכתוב מחזה בנושא, שתצטרף אלינו. היא הגיעה, התיישבה, ובמשך כמעט שעה ישבנו יחד בשתיקה מוחלטת כשהיא עוקבת במבטה אחר יובל ששיחק לו בגן השעשועים, לבד כמובן. לאחר כשעה היא קמה, אמרה שהוא ילד מדהים והלכה. אחרי שלושה שבועות היא חזרה אלי עם מחזה כתוב, שכשקראתי אותו, היה נראה כאילו היא חיה עם ילד אוטיסט שנים. למשימה גויסו הבימאית יעל טילמן, שיש לה נגיעה אישית לעולם המיוחד הזה, השחקנית עידית טפרסון, כאימא של אלון בהצגה, והיא יצקה אל תוך המחזה רגעים מרגשים מהחיים האישיים שלה,  ולתפקיד אלון - השחקן שיר שנער, שמשחק באמינות כל כך גדולה עד כדי כך שהילדים בטוחים שהוא באמת אוטיסט. 

היה לנו חשוב להשתמש בדימויים פשוטים וחכמים; הבמה לא נוצצת. יש בה מעט מאוד אלמנטים והמרכזי שבהם הוא העפיפון. יובל, הבן שלי, מאוד אוהב להעיף עפיפונים וחשבנו שהעפיפון הוא גם אלמנט צבעוני ותאטרלי וגם דימוי לאלון בהצגה. הוא עף והוא בגבהים שלו, זה אנחנו שמחזיקים אותו בחוט ומנסים כל הזמן להחזיר אותו אלינו בזמן שהוא לא רוצה. הוא רוצה להיות בעולם שלו.

מעבר להזדהות שלי עם הדמות של אלון, כי באופן טבעי אמא עוזרת לגור החלש, לציפור שמתקשה לעוף עם כולם, אני מאוד מזדהה עם האימא כמובן וגם עם רועי, שהוא אח של אלון בהצגה. רועי בעיניי הוא האח שמייצג את האחים של כל הילדים האוטיסטים. גם ליובל יש אחים וההתמודדות שלהם לא פשוטה. זאת התמודדות יומיומית קשה עם הרבה רגשות אשם ותסכול. יש קטע בהצגה שבו רועי אומר לאלון בכעס "עוף מפה", ואלון עוזב את הבית והולך ומטפס על סולם כדי לנסות לעוף. זה קטע איום כי אוטיסטים לא מבינים סלנגים או ביטויים. הם מקבלים את המילים כמות שהן. ככה זה עם אוטיזם. הם מפרשים את העולם אחרת וזה יכול להיות מאוד מסוכן. אבל מצד שני המאפיין הזה יוצר גם סיטואציות מאוד מצחיקות בהצגה, למשל כשהשכנה שואלת את אלון לאן הוא נעלם ואם האדמה בלעה אותו, והוא עונה לה שהיא לא מבינה כלום כי אדמה לא יכולה לבלוע, או באחת הסצנות כשהוא גם אומר לה שרועי האח שלו קרא לה מכשפה אבל שהוא (אלון) חושב שהיא אולי מכשפה אבל לא ממש מוצלחת כי כשהיא אמרה לו (לאלון) באחת הפעמים  "תיעלם", הוא לא נעלם. יש לזה המון דוגמאות בהצגה. גם חוסר היכולת שלו לשקר יוצרת סיטואציות מאוד מצחיקות.

אחד הרגעים הכי מרגשים בהצגה הוא כשאלון חוזר על המשפט שרועי אומר לו, ואומר לאמא שלו "אני אוהב אותך". אמנם זה חלק מעניין החזרה על משפטים שמאפיינת אוטיסטים, אבל זה רגע מאוד חזק ומרגש בעיניי, כי מיד אחר כך הוא שואל אותה אם לאהוב זה טוב, והאמא עונה לו  שלאהוב זה מצוין. וזה בעצם המסר שהייתי הכי רוצה להעביר לקהל, המסר של לאהוב. 

כשההצגה זכתה במספר פרסים בפסטיבל תאטרון הילדים בחיפה התרגשתי והתמלאתי גאווה. זה היה מבחינתי כאילו יובלי שלי זכה בפרסים האלה. ההצגה הזאת היא הבייבי שלי. במהלך השנים שבהן ההצגה רצה, אני מקבלת עשרות מכתבים מילדים, מהורים, מאחים של. בכל אחד מהם אפשר למצוא את נקודת ההזדהות של הכותב עם ההצגה, וזה ממש מרגש ומחמם את הלב, בעיקר ההבנה של הילדים את אלון והרצון שלהם להכיר אותו, לאהוב אותו ו"לעשות תיקון" בהתייחסות שלהם לילדים אוטיסטים. הרבה גם שואלים שאלות ומתעניינים, ואני תמיד שמחה לענות. ההצגה הזאת היא הוכחה לכך שתאטרון יכול לחולל שינוי וזאת מבחינתי המתנה הכי גדולה שיכולתי לחלום עליה. 

ההצגה "העולם על פי אלון" מיועדת לתלמידי ד' - ט'.  

צילום: כפיר בולטון.

* פברואר 2013.