ואלה תולדות המלים

השאלה "מאין נחלתי את שיריי" היא בחשבון אחרון שאלה פשוטה שאינה שונה מ"מאין נחלתי את פניי". מנין הסנטר הזה? מנין הקמט הזה? מנין הארשת הזאת? האמת היא שתשובה שלמה לשאלות כאלה היא מעל ומעבר לידיעתנו: שאלות פשוטות, שאלות שמצמידות סימן שאלה לאישיותנו וחיינו, הן יותר חידות קיום מאשר שאלות. לכן כל מה שאומר כאן יהיה בהכרח תשובה מורכבת ולא ממש מספקת. זה לא יהיה מתכון לשירתו של אמיר אור, אלא דיבור של חיפוש אחרי מקורותיה.

ממה אם כן להתחיל? כמובן, ישנן השפעות והתכתבויות עם המסורת הפואטית ועם יוצרים אחרים, אבל דיאלוג היצירה הוא דיאלוג שאינו רק שירי, אלא דיאלוג עם המחשבה האנושית בכללה, עם השפה, עם האמנות ועם ההגות לדורותיהן, עם תרבויות שונות, ועם אנשים שונים שנקרו על דרכי. עוד לפני כל מלה ישנה הביוגרפיה, אבל שום צילום רנטגן של הביוגרפיה שלי לא יחשוף ולו שיר אחד. הביוגרפיה היא בסופו של דבר רק חומר הגלם של התודעה היוצרת, המקום שממנו נבנה תהליך של יחס לשפה. מבחינתי, כאן, בדיבור על העברית והשירה כשלעצמן, מצוי המקום היותר אינטימי והדיבור היותר אינטימי על היצירה. אתחיל אפוא מכאן.

העניין האינטלקטואלי שלי מתחיל מהבית. ביתו של סבי היה בית-ועד לאנשים משוחחים: ספרות, פילוסופיה, פוליטיקה. בית הוריי היה בית מלא ספרים – ה"איליאדה" וה"אודיסיאה" בתרגום טשרניחובסקי שכנו על המדף בצד מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, אחד העם, מאפו, יל"ג, ביאליק. קראתי הכול בשקיקה. 

*
האני של השיר איננו האני הרגיל. האני הזה שאינו ממש שלי ואינו של איש - האני הזה הוא חופש מן האני: הוא אינו שלי, אבל עדיין בי. כשהוא מדבר, המלים אינן שלי, ובכל זאת ממני.

השיר איננו מלאכת מחשבת: הוא אינו בכוחי, אלא מעבר לו. משורר יכול לשכלל את קולו וכליו. הוא יכול לכוון את ליבו ולהיפתח אל השיר, אבל אינו יכול לייצר אותו. השיר נודע מבעד למחשבותיי ולאו דווקא מתוכן.

מה קורה שם בדיוק? אני יודע כשזה קורה, אבל לא לגמרי מבין. אני מניח לתודעתי לנדוד ממקומה הרגיל אל תחנות אחרות של ההכרה. אני מוותר מרצון על ניתוב המחשבות. ברגעים כאלה איני שולט ואיני חסר שליטה. אני מרפה אך איני נופל, מרפה ופורש כנף. זהו מצב מטורף ושפוי כאחד. 
אני חושב שמשוררים ניחנים בביטחון מציאות בלתי רגיל.

אני כותב וכל גופי לוהט. המחשבה מסעירה, יוקדת. היא ממלאת אותי יותר משאני יכול לשאת. אני מדליק סיגריה, שותה משהו, קם. מתהלך, חוזר.
מחשבה היא פתח חדש, שיכול להופיע משום מקום. עיני חיה, מוזיקה, ריח גשם, ספר.

*
החרוז הראשון שגיליתי בכוחות עצמי היה "אצבע – קץ בא". היה זה חרוז מבשר רעות, אבל אמי רשמה אותו בגאווה במחברת מיוחדת. אצבע אלוהים המשיכה והצביעה, והדיבור כישף אותי שלא בטובתי, עד שיותר משהשירה הייתה יצירה, היא הפכה לאופן של קיום ומחשבה יומיומיים: לספוג, להיות למים, לנבוע; לזרום, להשקות. להתרוקן, להתייבש, לצמוא; להתפורר, להיות לחול, לספוג.

ביסודה, השירה הייתה ונשארה אותה אינטנסיביות של משמעות, שמחירה, כך למדתי, הוא ההתמכרות לה. הגעגוע הפך לבית, ואפילו הטלטלה שבין שיא לשפל הפכה להיות אני. אבל גם למדתי מן השירה שהמציאות היא ממלכת הדמיון, ושתמונת המחשבה היא מעשה. במשך שנים רק הגשמתי חלומות ונטשתי אותם, כאילו אין מוות בעולם.

שיר היה מקום כה מובן מאליו, עד שנראָה לי שמלבד כמה כתמי מקום פה ושם, אין צורך לקיים את מקומו במלים. שמעתי אותו יותר משהשמעתי אותו, ולא ביקשתי יותר. עדיין לא ראיתי בשיר אלא צליל מכשף שנשא את תמונות המחשבה שעלו בי. לאט לאט למדתי להכיל את השיר מבלי להשתכר, להקשיב לו מבלי לענות, ולשאול אותו מבלי להשיב.

לפני שידעתי לכתוב, אמא רשמה את השירים במחברת. היא גם שבה וקראה מהם באוזני מכרים שנקרו שלא בטובתם לביתנו, ובאמת, היה ברור כשמש ששירים הם עניין חשוב מאוד. כל אותות ההערכה שהוענקו לי על שירתי וכל לשון שבח שזכיתי בה מאז ועד עתה החווירו לעומת ההנהון המאשר שהעניקה לי אותה מחברת. אבל השירה שבי הייתה בעיניי כל כך מעל ספק, עד שלא ראיתי בעיני רוחי שום קורא שהוא בבחינת "אחר", ועד גיל שלושים גם לא פרסמתי מאומה.

הפרסומים הראשונים שפרסמתי הבהירו לי יותר מכול את קיומו של זולת פואטי בעולם. הקוראים שבחוץ לא דמו לקורא שבתוכי. הם לא ראו את מחשבותיי כפי שעלו בי, הם מעדו בתווך הצפוף מדי או החסר מדי של המלים. קראתי את הבנתם בסקרנות אדירה, שמעתי את הקשב שבאוזנם, והקורא שבי למד לדבר.

כותב שאין בו קורא אינו יכול לכתוב את השיר מפי השיר. גם אם השיר נראה כמונולוג, הוא עדיין שיחה. כדי לשוחח עם השיר עליי להקשיב לו בעודו לובש את מלותיו: לשאול, לקרב מבט, להתרחק,  להיות בתוכו וגם מחוץ לו, להקשיב.
 
ואיפה הוא הקורא שבפנים? – הקורא הוא אחורי העין. הוא איננו נמצא במראה שבה נשקף השיר כמלים. הקורא הזה אינו נשמע, אבל הקורא הוא קול בשיחתו של השיר, ובלעדיו אי אפשר שתהיה שיחה.

הקורא הוא הלא-אני, זולתי הראשון, אדם הגן שטרם נפרד עד תום מעפר הבריאה. ו-"אני"? – אני מתהלך בשיר כמין אל של מלים. כשאני כותב, "אני" הוא אלוהי הגן, אדוני הפרי, המדבר אל אדם ואומר: איכָּה? המן העץ אשר צוויתיך לאכול ממנו לא אכלת?

*
כשהייתי בכיתה א' עדיין ביקשתי בקיוסק אפיפית, וכשפצעתי אצבע ביקשתי מאחות בית הספר אספלנית. מאוחר יותר גיליתי את קסמי הוופלה והפלסטר, אבל אולי זה היה מאוחר מדי. השפה שלמדתי בבית הייתה יותר מדיבור: היא הייתה אידיאל, כלומר, געגוע. אבל זו לא הייתה רק השפה. זה התחיל שני דורות קודם מאובדן וקורבן שלא הייתי יכול לשער או להבין.

סבי היה גיבור התרבות הראשון שלי. מאז עלייתו לא הוציא סבי מפיו שום מלה שאינה עברית, ועד לפטירתו היה מתהלך בארץ כאדם שאין לו שום עבר מחוץ לקיומו הציוני והסוציאליסטי, ואף עשה זאת במופגן, במיוחד לאחר שרבים מחבריו ומכריו שבגדו לדעתו באידיאל שלשמו באו ארצה מלכתחילה, שלחו ידם במיני עסקים או זכו למשרות רמות בסניפי המפלגה וההסתדרות. אבל גם הוא לא עמד במלאכות הכפיים המפרכות שגזר על עצמו לשם "בניין הארץ", ואילו סלילת הכבישים והבנאות לא היו לפי כוח גופו, גוף דק של תלמיד חכם, שלהכעיס, לא הפך לגוף חלוצי שזוף ושרירי, אלא התכחש לצורך השעה הלאומי, ובגד בו גם הוא. ומכיוון שכבר לקה בבריאותו מחמת אותן מלאכות, למד באותה תקופה סנדלרות, ולא על מנת לפתוח עסק משלו, חס וחלילה, אלא על מנת לעשות מעשה פרודוקטיבי ופרולטרי הגון ולעבוד בפתח תקוה בבית חרושת לנעליים, ובעיקר על מנת לשמש תוכחה חיה ואילמת לחבריו אלה, שעל פי השקפתו ביכרו את נוחותם שלהם על פני האידיאל הסוציאליסטי, ולא רק שהפכו לאויבי הפרולטריון, אלא אף לא הודו בכך. 

ביתו של סבי היה בית-השיחה: ענייני היום, ספרות, פילוסופיה, פוליטיקה, סיפורים וויכוחים. אבל בית-הספרים היה בית הוריי: בית מלא ספרים שכולם עמדו לרשותי. שום משחק, שיעור או  שיחה לא השתוו לעולמות המופלאים שמצאתי בספרים האלה. ה"איליאס" וה"אודיסיאה" בתרגום טשרניחובסקי שכנו על המדף בצד מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, י.ל. פרץ, אחד העם, מאפו, יל"ג, ביאליק, מילונים, אנציקלופדיות וספרי תצלומים. בלעתי הכול  – אהבת ציון עם אשמת שומרון, אגדות מארץ סין עם גלגולו של ניגון, בת פרעה עם דוד קופרפילד; אבל מכל אלה הותירו עלי את הרושם העז ביותר הומרוס ושירות התנ"ך.

אם מדברים על השפעות שעיצבו, ראוי לכלול פה גם את ספרי טרזן, "אגדות מארץ סין", "וינטו ויד הנפץ", "פיטר פן", וכו'. בקטגוריה אחרת אפשר היה להוסיף את "בת פרעה", "מובי דיק", "החטא ועונשו" או "גיזת הזהב".
בראשית אהבתי לקרוא. 

 מפגשיו של אמיר אור מיועדים לתלמידי י"א - י"ב.

לאתר האינטרנט של אמיר אור