הילדה שלי לא קוראת שום דבר שלא מתחיל ב-"יומנו של..."

אם מודאגת יקרה.
קיבלתי את המייל שלך, וראשית כל הרשי לי להזדהות איתך. גם אצלנו בבית יש ילדה בת עשר וחצי, אינטליגנטית ומחוננת, שקוראת המון, אבל רק אם מדובר ב"יומנו של חנון". בימים אלו היא ממתינה להוצאת ההמשכון ה-308 בסדרה. בין לבין, היא מסכימה לעתים לקרוא את "יומנו של נייט הגדול", אבל רק כשממש משעמם לה. אתמול, כשהלכנו לגינה, ראינו ילדים שמכרו ספרים משומשים. רציתי לקנות לה את "יומנו של ערפד חנן" אבל אם אחרת זינקה לפניי וחטפה לי אותו, בעודה ממלמלת שהבת שלה קוראת ההמשכון ה-879 של "יומני הסודי ביותר" ושכבר נמאס לה. הצעתי לה לנסות את "יומני החנונית", אבל היא צרחה עליי שבלילה חלמה על ספרייה ענקית שכולה מדפים עמוסים ביומנים נורא מגניבים, ושאם תשמע על עוד יומן אחד היא פשוט תשתגע.

מה אני אגיד לך, אם מודאגת יקרה, גם אני, כסופרת לנוער ומתרגמת ספרי נוער, עומדת חסרת אונים מול תופעת היומנים. מה לעשות? היומנים טובים או רעים? הרי בינינו, לא מדובר כאן ב-יומנה של אנה פרנק. האם יש ליומנים האלה איזה ערך ספרותי שנוסק מעל, למשל, קליעה למטרה בחזרזירים באנגרי בירדס?

אני מוכרחה להודות שכאשר התחלתי לכתוב את ספרי הנוער שלי, הייתי בטוחה שפנטזיה היא דבר מדליק שבני נוער אוהבים. לא חזיתי ולא צפיתי את בואו של היומן. אבל לאחר תקופה של התרגלות מסוימת, הבנתי שלז'אנר "היומן" יש גם יתרונות. קודם כול מי שכותב אותו, וגם מי שקורא אותו, לא צריך להתאמץ כל כך. אם במקום לכתוב את "הלווייתן מבבל" שלי, הייתי כותבת את "יומנו של נער חנוני למדי שמגיע איכשהו לממלכת בבל", לא הייתי חייבת להקדיש עמודים כה רבים ומייגעים לתיאור הנוף הפראי, מקדשיה הקודרים וארמונותיה הזוהרים של בבל המכושפת. הגיבור שלי היה פשוט יכול לומר, "וואו, הגעתי למקום מגניב!" זה גם היה יותר אקולוגי (חוסך דפים בהדפסה) וגם יותר מדויק, כי הקורא כבר היה מדמיין לו מקום מגניב כראות עיניו, ולא היה צריך להסתמך על דמיוני הדל.

חוץ מזה, אם הייתי כותבת את "יומנו של נער חנוני למדי שמגיע איכשהו לממלכת בבל", היה נחסך ממני כל הנטל הכבד הזה שנקרא "עלילה". ואני כבר לא מדברת על העובדה שהקדשתי שנים מחיי לטוויית הפיתולים העלילתיים המורכבים של "הלווייתן מבבל". אני מדברת על טובתו של הקורא! עלילה, כידוע, היא רצף של דברים שמתרחשים בזה אחר זה ומשתלשלים זה מזה באופן סיבתי. כדי ליהנות ממנה, צריך להישאר בערנות מוחית מתמדת. כשאתה מגיע לאירוע ד', אתה חייב לזכור שהכול התחיל בא', ואז עבר דרך ב' ו-ג', אחרת לא יהיה לך סיכוי לנחש כל מיני דברים שסופרים מהדור הישן (כמוני) מתעקשים לרמוז עליהם, למשל לאיזה כיוון כדאי לגיבור לפנות, או מי הוא האיש הרע.

ביומנים, נחסכת מאיתנו לגמרי בעיית העלילה. הרי מהו יומן אם לא מחברת שכותבים בה יום יום? ואת היומיום לא צריך לתכנן מראש! אם קרה משהו ביום מסוים, כותבים אותו. אם לא קרה, כותבים שהיה יום משעמם או מבאס. למזלנו, יש גם ימים מאוד קצרים. ככה שהפרקים מאוד קצרים. אז לא רק שלא צריכים להתאמץ לזכור מה קרה מתחילת הספר, גם לא צריכים להתאמץ לזכור מה קרה מתחילת היום!

כשחושבים על זה, ה"יומן-לבני-הנעורים" הוא ממש להיט ספרותי, ומשונה שלא המציאו אותו קודם לכן. האמת היא שניתן לכתוב כמעט כל ספר בגרסת היומן. אילו מחברי התנ"ך הקדמוניים היו מצטרפים לטרנד ובמקום היצירה המוכרת לנו היו מחברים את "יומנו של אלוהים", אני בטוחה שהיא היתה זוכה לפופולריות נצחית בכיתות א'-ו'. וחוץ מזה היו נחסכות לנו הרבה בעיות דתיות. אלוהים, למשל, היה הרבה יותר מוטרד מהדימוי החברתי שלו ושל נביאיו, ובמקום לתת למשה את לוחות הברית, הוא היה מארגן לו מסיבת כיתה. במקום להיות החנון המגמגם, משה היה יוצא הילד המדליק, והחיים שלו ושל כולנו היו הרבה יותר קלים.

* הסופרת הגר ינאי מקיימת מפגשים עם תלמידי כיתות ד - י"ב על אודות ספריה "הלווייתן מבבל" ו-"המים שבין העולמות".

העיניים נפערות כמו שדה פרחים, כתבתה של הגר ינאי על מפגשיה עם תלמידים.

לכתבות נוספות על יומים ואמנות. יעל פרלוב על "יומן" לדוד פרלוב. נורית שרת - "ביומני אני נפרדת מדמותי".

אוקטובר 2012