השולחן: עבודת כיתה

המחזה "השולחן" מאת אידה פינק הוא מחזה עדות: ארבעה עדים מעידים ממרחק זמן על אקציה ורצח המוני שהתרחשו בכיכר העיר בזמן השואה. התובע-החוקר מתעקש על פרטי הפרטים הנחוצים לחקירה משפטית ובמיוחד מתעניין בשולחן, אשר היה או לא היה בכיכר בזמן האקציה. התביעה לחקירה אובייקטיבית לכאורה, מתעמתת עם הזיכרון הפרטי, הסובייקטיבי. "אם כל זה היה קורה בתיאטרון", אומר העד השלישי, "והיתה נראית שם סצינה כזאת, אולי היה אפשר לתאר אותה על כל פרטיה: זה היה פה, זה היה שם. אבל כשאסון כזה קורה בחיים?" (מתוך המחזה)

העיבוד משלב את המחזה עם סיפור נוסף של אידה פינק "מול הראי", המדגיש ערכים של יופי, אהבה וחמלה מול המציאות הקטלנית. אידה פינק, כלת ישראל לספרות, זכתה להכרה ולהוקרה בארץ ובעולם וסיפוריה תורגמו לשפות רבות.

ייחודו של הפרויקט ומטרותיו:
העיבוד הבימתי ליצירתה של אידה פינק נבנה כפרויקט אמנותי-חינוכי ייחודי. ההתייחסות לשואה נעשית דרך ממד הזיכרון והעדות, בכלים תאטרוניים, ספרותיים, חזותיים ומוזיקליים, המערבים את הקהל לא רק כצופים כי אם כקהילת עדות, כלומדים וכמשתתפים. זהו כיוון חדשני ומשמעותי בהקשר של הוראת נושא השואה, האזרחות וההיסטוריה, וכחלק מהחינוך ומהבניית הזיכרון האישי והישראלי. בו בזמן ההצגה מביאה גישה חדשנית לתאטרון כאירוע אמנותי משתף וחוצה גבולות, בעל ממדים סמליים וטקסיים.

ייחודו של המופע בהיותו אירוע אינטימי המיועד לקבוצה של שתי כיתות, המתקיים בתוך חלל לימודי שגרתי, ללא תפאורה, עם אבזרים מינימליים, כשהשחקנים-העדים יושבים בקרב קהל התלמידים ואילו הבמאית, הממלאת את תפקיד התובע-חוקר, יושבת בשולחן המורה. טקסט המחזה, הבנוי כפרוטוקול חקירה, עומד לרשות התלמידים באמצעות חוברת המחולקת לכל תלמיד (החוברות נאספות בסיום האירוע). באופן זה הופכים התלמידים מקהל למשתתפים באירוע. ולקהילת עדות, לא פחות מאשר קהל בתאטרון.

במהלך המופע נותנים השחקנים עדות מתוך הקהל. אחד מהם הוא גם מוזיקאי ההצגה, המלווה את עצמו ואת האחרים בנגינה בפסנתר. על שולחן התובע מוצב מטול שקפים המקרין דימויים שונים במהלך המופע: מקטעים של מפת העיר, צילומים של אנשי אס אס, מפת מחנה אושוויץ.

העדות השלישית מתחלקת בין התלמידים, בהנחיית התובע-חוקר, ונקראת מתוך החוברות שחולקו. כך יכול כל תלמיד לעקוב אחר שאר העדויות, להתעכב על החומרים הוויזואלים המשולבים בחוברות ולקחת חלק פעיל כעד-קורא. התוצאה היא מעין "סדר שואה" - קריאה משולבת והשתתפות פעילה בבחינת "אילו אני הייתי שם". על ידי כך נפרץ הממד ה"תאטרוני" של האירוע, ומתנהל דיאלוג עם הדרמה של החיים, הדרמה של הזיכרון.

לאחר ההצגה מתקיים דיון פתוח עם התלמידים על אודות ההיבטים שונים העולים מתוך הצפייה וההשתתפות, הן בנוגע לשואה ולשאלת הזיכרון האישי והקיבוצי, הסובייקטיבי והמשפטי, והן בנוגע לשאלות של בחירות אמנותיות (ספרות, תאטרון, שפת המופע).  

לצפייה בקטע מתוך "השולחן: עבודת כיתה".  

לצפייה בקטע מתוך שיחה בעקבות "השולחן: עבודת כיתה".

ארבעה סוגים של זיכרון. על "השולחן: עבודת כיתה", מאמר מאת מרית בן ישראל

השולחן: עבודת כיתה. מוזיקה ונגינה: יוסי מר חיים; שקפים ועיצוב טקסט: ליאור לרמן; עין שלישית: מרית בן ישראל; משתתפים: דינה בליי-שור, מיקי מרמור, יוסי מר חיים, נעמי יואלי; על פי: השולחן: מחזה לארבעה קולות ובאסו אוסטינטו; מול הראי , בתוך: אידה פינק: כל הסיפורים, תרגום דוד וינפלד, הוצאת עם עובד  2004. משך ההצגה כ- 50 דקות. דיון: 30-20 דקות.