דיאלוג בין שני מנהיגים היסטוריים

כאשר נתן לי פרופ' דן מירון את ספרו "הגביש הממקד", מחקר על השירה והפרוזה של זאב ז'בוטינסקי, התגלגלה בינינו שיחה על מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, סופר משורר ומתרגם, שגורש מארץ ישראל בידי הבריטים עוד ב-1929 והלך לעולמו באמריקה ערב מלחמת העולם השנייה והוא בן ששים שנה בלבד. האיש הכריזמטי הזה, שלמרות שבעים ושתים השנים שעברו מאז פטירתו בגלות, עדיין מוצב כ"גביש ממקד" בתנועת הימין הישראלי, נחשף במלוא מורכבותו בתיאור שתיאר אותו מירון הן בכתב והן בעל פה.

בין שאר הדברים הזכיר דן מירון את ניסיון הפיוס שלא עלה יפה בין תנועת העבודה לתנועה הרוויזיוניסטית שהתרחש בסדרת פגישות שקיימו בן גוריון וז'בוטינסקי ביוזמתו של פנחס רוטנברג ב-1934 בלונדון.

סדרת המפגשים הללו ריתקה את התעניינותי ההיסטורית וכאשר למדתי שבמהלך אחד המפגשים שהתקיים בדירה פרטית בלונדון טיגן בן גוריון חביתה לז'בוטינסקי, נדלק בי "יצר ספרותי" שעורר אותי להעלות מחזה שיסודות היסטוריים ודמיוניים מעורבבים בו יחדיו על מנת להחיות מחדש את הדיאלוג בין שני המנהיגים ההיסטוריים הללו, שעדיין רלבנטיים בשיח האידאולוגי והפוליטי של ישראל בימינו.

ידידתי פרופ' אניטה שפירא, היסטוריונית של הציונות, מתארת בבהירות ברשימה המתפרסמת בתכנייה את הרקע והסיבות ההיסטוריות לפגישות הפיוס האלו, שלא עלו יפה בסופו של דבר. אני ניצלתי את האירוע ההיסטורי הזה של הפגישה בין שני היריבים הללו, שעד היום נחשבים למנהיגים המייסדים של תנועת העבודה הישראלית מחד ושל מה שנקרא "המחנה הלאומי" מאידך כדי להבהיר כמה עמדות מהותיות בציונות הנמצאות במחלוקת בישראל מעבר למאבקים הפוליטיים באותה תקופה בין ימין ושמאל.

עוד לפני שניגשתי לכתוב את המחזה הזה ידעתי היטב על החילוניות המהותית ואפילו הפרובוקטיבית של דויד בן גוריון, אבל תוך כדי עיון באישיותו של ז'בוטינסקי נדהמתי למצוא איש חילוני לא פחות מיריבו הפוליטי. היום, לדעתי רוב הוויכוחים האידאולוגיים בישראל אינם בין ימין ושמאל, אלא בין חילוניות ודתיות, בדרגות שונות. ולכן היה משהו מרענן לגלות את השותפות החילונית בין שני המנהיגים המייסדים הללו.

שניהם היו שוללי גולה חריפים; בן גוריון ברמה המוסרית זהותית, וז'בוטינסקי ברמה הקיומית ("אם לא תחסלו את הגולה הגולה תחסל אתכם"). ולכן, כאשר שניהם מדברים ספק בצחוק ספק ברצינות על המיניסטריונים שהם היו בוחרים בממשלה הישראלית כאשר תקום המדינה, נתתי לבן גוריון לבחור במיניסטריון לשינוי או יותר נכון לתיקון הזהות היהודית הגלותית, בעוד שדווקא ז'בוטינסקי היה בוחר להיות שר מלחמה, כיוון שהאמין שדווקא בהירות פוליטית ולאומית תקיפה, תגרום לפלשתינאים להשלים עם הקיום היהודי הריבוני בארץ ישראל בתנאי שזכויותיהם כפרטים יכובדו.   

המפגשים בלונדון (בפועל היו כשמונה פגישות אבל אני צמצמתי אותן במחזה לשתיים בלבד, פגישה ראשונה ופגישה אחרונה) התקיימו לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, כאשר האיום הנאצי כלפי היהדות הבין לאומית נעשה כבר ברור וחד משמעי. אמנם שניהם לא יכלו לדמיין את השואה, אבל שניהם הרגישו שהסכנה לעם היהודי הולכת וגוברת. כאן עמדה בפניי דילמה היסטורית שתמיד חשבתי עליה אבל לא יכולתי להכריע בה. האם ניתן היה להקים מדינה בארץ ישראל עוד לפני השואה, או שזה היה כבר מאוחר ובלתי אפשרי. שכן ברור לכולנו שאם היתה מדינה יהודית קיימת לפני השואה חלק לא מבוטל מיהודי אירופה היה מוצא בה מקלט עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. ז'בוטינסקי היה בטוח שזה אפשרי, ולדעתו צריך היה לנקוט בצעדים יותר תקיפים הן כלפי הבריטים והן כלפי הערבים כדי לממש את המדינה הזאת, בן גוריון חשב שמלחמה תקיפה נגד הבריטים ונגד הערבים כאשר היישוב הוא עדיין קטן ובלתי מוכן למאבק כזה עלולה למוטט את כל המפעל הציוני. זהו ויכוח בין העזה או פנטזיה לאומית-לאומנית שיכולה להביא כישלון קשה, לבין ויתורים מדיניים והססנות פוליטית שמתבררים לאחר מכן כמגבירים את התוקפנות של הצד השני.

שאלה נוספת שהעסיקה אותי בהקשר הזה היא שאלת הסמכות, ושאלת הציות להחלטות המוסדות הדמוקרטיים. המפגשים הללו התקיימו לאחר ניצחון מפלגות הפועלים בבחירות לקונגרס הציוני, ובן גוריון מגיע למפגשים הללו כמנהיג הציוני הראשון במעלה. הוא יודע שז'בוטינסקי ותנועתו מתכננים לפרוש מההסתדרות הציונית ולהקים הסתדרות ציונית נפרדת משלהם. הוא מפחד ובצדק מהפרישה הזאת שתעורר מלחמת אחים בארץ. ולכן הוא בא לשכנע את ז'בוטינסקי לא לפרוש, ולא להקים לו תנועה נפרדת אלא בעצם להצטרף לקואליציה הגדולה בהנהגתו. אולם ז'בוטינסקי לא משתכנע, הוא מאמין שהמדיניות שינהלו תנועות הפועלים תהייה פשרנית ותבוסתנית הן כלפי הבריטים והן כלפי הערבים.

מה מקור הסמכות? זאת שאלה שמרחפת אף היא במחזה. האם אלו המוסדות הנבחרים של היישוב היהודי בארץ ובגולה? או שמא מקור הסמכות טמון בפירוש שנותנים יהודים יחידים, דתיים וחילוניים, למצוקה ולייעוד היהודי כפי שהם מבינים אותה?

ואכן, לאחר כישלון המפגשים הללו מורה ז'בוטינסקי לתנועה הרוויזיוניסטית בהנהגתו לפרוש מההסתדרות הציונית, ומכאן נולדים ארגוני הפורשים, האצ"ל והלח"י על כל הקטטות ועימותי הדמים ביניהם לבין המוסדות הנבחרים עד הקמת המדינה. מכאן סיפור אלטלנה ולאחר מכן כמעט המרד הציבורי בהנהגתו של בגין בעניין השילומים, ואם תרצו גם המאבק שאולי עוד מצפה מצד המחנה הלאומי-דתי, נגד אפשרות חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות.

ועל כל המפגשים הללו מרחף "העורב" המסתורי בפואמה של אדגר אלן פו בתרגום המזהיר והמכשף של זאב ז'בוטינסקי. מה מסמל העורב הזה, אינני יודע בעצמי, גם ז'בוטינסקי ובן גוריון תוהים על משמעותו הסמלית בקונטקסט ההיסטורי בו הם נמצאים. האם הוא נציג השטן ההיטלראי שקם באותה שנה באירופה, או להפך, הוא רק שליח המזהיר אותנו מאסון שיבוא?    

עמיתי באוניברסיטה של חיפה, פרופ' יעקב גולדשטיין מן החוג להיסטוריה של עם ישראל שכתב יחד עם פרופ' יעקב שביט ספר שלם על הפגישות בלונדון – בשם "ללא פשרות", נענה ברצון לבקשתי ללמוד עוד ועוד על הרקע ההיסטורי של המפגשים הללו, וכך נולד המחזה "הילכו שניים יחדיו", שאת שמו הציע פרופ' דן מירון, שגם ליווה בנדיבות את כתיבתו והעיר הערות מועילות.

לשני מלומדים אלו אני מקדיש בתודה את המחזה.   

מאמרו של א.ב.יהושע מופיע בתכנייה של ההצגה "הילכו שניים יחדיו".