מפני שטח ריקים לעולם של התרחשות

משונה יהיה לנסות לאפיין את המפגשים שלי בבתי הספר עם הילדים ולא רק בגלל מנעד הגילאים הרחב; כל כיתה נושאת עמה הפתעה, שאלה חדשה שעולה ביחס ליצירה שלי ומייצרת עבורי פתח לדיון מרתק ופוקח עיניים. מתוך דיוקן שאני מציג, עולה תהייה מפי אחד התלמידים: מדוע הרקע מצויר כפי שצויר? האם הצורה החוזרת היא של עלי זית או של להבת נר? ומהי המשמעות מאחורי עצי הדקל, שהדמות שמזכירה לנו את תיאודור הרצל שעונה עליהם? הניסיון לחתור תחת השכבה הקדמית של הציור, הוא ללא ספק המכנה המשותף למפגשים עם כל שכבת גיל; הניסיון לפענח מה מתרחש מאחורי הדימוי המופיע על הקנבס? מה באפשרותנו לדלות מפני השטח? איזה תוכן מתחבא לו מאחורי היצירה? מהם הגבולות והמגבלות של הציור, אם בכלל?

אני מספר לתלמידים כי אל עולם האמנות הגעתי בגיל מאוחר יחסית, ואל הציור אפשר לומר כי "התגלגלתי" במקרה. עד לימודיי בבצלאל לא דרכה רגלי בגלריה לאמנות, ואת מספר הפעמים שבהן ביקרתי במוזאון אפשר היה לספור על שתי אצבעות. המקום ה"טבעי" עבורי, זה שעניין אותי מאז ומתמיד, היה דווקא במחוזות הספרות וההיסטוריה. לא הבנתי את עולמה של האמנות הפלסטית, וגם לא ביקשתי להבינו. "נו, אז למה אתה צייר?" מגיעה תמיד השאלה, ואני מתוודה על כך שרק מפני שאיחרתי להירשם ללימודים באוניברסיטה, ורק בגלל ההורים שלחצו שאהיה כבר סטודנט, (ואם לא לרפואה או למשפטים, אז כבר לא משנה למה...), ורק בגלל ההרשמה לבצלאל שעוד הייתה פתוחה... רק מהסיבות הללו נפתחתי לתחום שלא הכרתי, שלא נחשפתי אליו כילד, והתמסרתי ונשאבתי אליו באופן מוחלט, עם כל החששות והספקות שהיו לי ביחס למקומה של האמנות בעולם.

האתגר האמיתי עבורי היה ונותר לחבר בין השדה החדש של האמנות לבין המקום של היסטוריה מקומית ולאומית, תחום שמאז ומעולם העסיק אותי, ומאז לימודיי בבצלאל גם איפשר לי להרכיב וליצור שפה של דימויים בשדה החדש שגיליתי. אני שואל את התלמידים שאלות שמעולם לא הוצבו בפניי כילד: מהו תפקידו של האמן (והאם בכלל יש לו תפקיד)? מה הקשר בין הציור שלנו לבין ציורים של האדם הקדמון? במה שונות מטרותיי כאמן עכשווי ממטרותיו של אמן הרנסנס? מה אנחנו בכלל מבקשים להשיג בכתם וקו? מה תפקידו של חלל העבודה, ומה מתרחש בין קירותיו? אני מראה להם "תוצרים" שלמים וגם עבודות בתהליך, ביחד אנחנו מתבוננים במעבר מפני שטח ריקים לעולם של התרחשות.

מתוך שיחה על מה שמרכיב את הציור ברמה של החומרים והצבעוניות, אנחנו מגיעים לשיחה על הנוכחים בתמונה – מיהו תיאודור הרצל? מיהם אורי צבי גרינברג, מנחם בגין, חיים ויצמן...? גיבורים מקומיים שזוהרם עומעם עם השנים עד שכמעט ונשכחו, דמויות שמעסיקות אותי זה מכבר. מדוע ציירתי אותם כפי שציירתי? מדוע בחרתי לצייר דווקא אותם? מנעד האסוציאציות שהתלמידים מעלים הוא תמיד מקורי, מפתיע ומרגש. אני מרגיש שאני למד כל פעם מחדש, לא פחות מהילדים והנערים שצופים בעבודותיי ומגיבים אליהן. מתוך שיחה על דימויים, צבע ונוכחות על קנבס, אנחנו מגיעים לדיונים על ציונות ותרבות, על מקומיות ואוניברסליות, ועל החשיבות שבידיעת עצמך בתוך המרחב שלתוכו נולדת.

החירות לפרש את היצירה היא מאפיין נוסף המשותף לכל קבוצות הגיל. אני מאמין כי יצירת אמנות מחויבת לפרשנות של המתבונן באשר הוא, וכי הכוח להתבונן ביצירת אמנות ולפרש אותה אינו מצוי רק בידיהם של ה"מומחים". הקריאה של התלמידים את עבודותיי תקפה לא פחות מקריאתי שלי. כאמן שהגיע מסביבה חברתית שבה האמנות הפלסטית לא הייתה שגורה ולא התקבלה בסובלנות, אני מנסה לעקור את החומה המפרידה בין החברה הישראלית לרוחבה ובין יצירת האמנות העכשווית. במפגשים אני מרגיש שזה קורה, שמשהו משתנה, ביצירה, בצופים ובי.

עוד על אודות האמן, מפגשיו ואתר האינטרנט שלו