הדיבוק: בין שני עולמות

הדיבוק – בין שני עולמות

מאת: ש' אנ-סקי
בימוי, עיצוב בימה ובובות: שמואל שוחט
שחקנים, שותפים ליצירה ומפעילי בובות: אילת שדמון פישר, ירון סנצ'ו גושן, נמרוד אייזנברג
הנחיית שחקנים וייעוץ אמנותי: אמנון פישר
מוסיקה מקורית: איתי בן נון
בניית בובות: אירנה וינברג, ויטלי רוזנזפט
עיצוב תאורה: יעקב סליב
מפיקה בפועל ועוזרת בימאי: ענבל יונה לוי
ייעוץ אמנותי בהפעלת בובות: יעל רסולי

אף אחד עוד לא הצליח להוציא את הדיבוק מהתאטרון העברי מאז נכנס בו בפעם הראשונה, בהצגת "הבימה" לפני תשעים שנה כמעט. עכשיו מתגלגל הדיבוק להצגה מיוחדת, שמשתתפיה הם בובות בד ונייר ושחקנים בשר ודם: אילת שדמון פישר, ירון סנצ'ו גושן ונמרוד אייזנברג. ההצגה, יצירתו של שמואל שוחט, נכתבה כמחווה להדיבוק במסגרת פסטיבל ישראל 2008, והיא בוחנת את המיתוס הכפול של הדיבוק – הן את התופעה הדתית-פסיכולוגית והן את ההצגה הקלסית. כך היא ממשיכה במסורת העיבודים ל"דיבוק" שבכל דור ודור, אבל גם מצליחה לחדש ולהתחדש. ההצגה של שוחט מוסיפה, יחד עם הבובות, גם ממדים נוספים לדרמה, כמו היחסים בין בובות למפעיליהן ובעיקר – בפעם הראשונה בתולדות הדיבוק – חוש הומור ומוטיבים של סרט אימה. בה בעת מוותר העיבוד הנוכחי על המטענים הלמדניים שיש במחזה ועל עלילות המשנה, ומחדד את הדרמה האנושית הנצחית של שני זוגות אוהבים. כך מתאימה את עצמה הצגת הבובות הזאת, בראש וראשונה, לקהל של בני נוער.

הדיבוק עבר דרך ארוכה מאוד מראשיתו ועד שהגיע לתאטרון הבובות. על פי ההגדרה האנציקלופדית, דיבוק הוא "רוח רעה שנכנסת בתוך אדם חי לדָבְקהּ בו. גורמת מחלת רוח ומדברת מגרונו בהתעצמות של אישיות נפרדת וזרה" . אבל תופעות דומות ל"דיבוק" מוכרות הרבה לפני שנדבק השם הזה, והן ידועות במקומות שלא שמעו אותו מעולם. "איחוז" (Possession) הוא המונח המדעי לאמונה כי רוח אנושית, שֵדית או אלוהית יכולה להיכנס לגוף האדם ולחולל בו שינוי. תופעה כזאת ידועה משחר ימי האנושות, בבודהיזם ובחברות פגָניות, בכל מקום שמאמינים בו בגלגול נשמות, ובתוך כך גם בדתות המונותאיסטיות. בתקופת הדמדומים של בית המקדש השני, למשל, נודע באגדה היהודית על "רוח רעה" שנכנסת באדם, וממילא עשו להם שֵם מי שגירשו רוחות רעות וריפאו מהן אנשים; אנשי דת, כמו ישוע, למשל: "ואיש אילֵם הובא לפניו, אשר רוח רע דבק בו. ויגרש את הרוח הרע ממנו והאילם החל לדבר" (מתי ט, 33-32). האמונה ברוח המתגלגלת באדם לא היתה תמיד נחלת חברות פרימיטיביות. אדרבה: ביהדות למשל היא נחשבה לחלק מ"חוכמת הנסתר", השמורה ליחידי סגולה. כך היא התהוותה בספרות הסוד של חכמי ספרד ופרובנס, ומופיעה בספר הבהיר שנכתב בסוף המאה השתים-עשרה (כמאה שנים לפני שהתפרסם ספר הזוהר).

הדיבוק, בצורתו המוכרת היום, נכנס בעולם היהודי לאחר גירוש ספרד, ב-1492. המגורשים, ובעיקר אלה מהם שהתיישבו ברחבי האימפריה העות'מאנית, הרבו לעסוק בשאלות הגלות והגאולה, שנראתה קרובה לבוא אחרי החורבן הגדול. לא בכדי קמו בקרב מגורשי ספרד אנשי רוח שהתנבאו על קץ הימים וביקשו לעלות לארץ ישראל, כמו מחבר ספר ההלכה החשוב ביותר, שולחן ערוך, ר' יוסף קארו (1575-1488). תלמידו החשוב ביותר של קארו היה האר"י, ר' יצחק לוריא (1572-1534), שעסק בגלוי בחוכמת הנסתר והוציא לאור את תורת הקבלה, לאחר שערך בה שינויים מהפכניים (הנוגעים בעיקר ל"שבירת הכלים", הקלקול בתוכנית האלוהית שגרם לבריאת העולם).

גדליה נדאל, שכינס עשרות סיפורי דיבוקים בספרו סיפורי דיבוק בספרות ישראל , כותב במבוא כי מקובלי צפת, "כל מעייניהם ומאווייהם היו נתונים לנושא ה'תיקון', תיקון הפרט ותיקון החברה ועולם הספירות, שאין להפריד ביניהם. (....) עתה שוב לא דובר על כניסת שדים בגופות בני אדם, אלא על נשמות המחפשות את תיקונן, והעוזר להן למצוא מקרב – בסופו של דבר – את גאולת השכינה וגאולת ישראל".

תורת האר"י התפשטה במהירות בקהילות ישראל, ובתוכה גם "תורת העיבּוּר" – האפשרות שנשמה או רוח יכולה להיכנס בבן אדם לא רק עם היווצרו, בעיבורו, אלא גם בחייו. במאה השבע-עשרה, בעולם הדובר יידיש, כונה הדֶבר "דיבוק מרוח רעה", ומאחר שנעשה נפוץ כל כך אפשר היה לקרוא לו בקיצור: "דיבוק".

מי נדבק במי? רוב קורבנות הדיבוק, מאז תיעודיו הראשונים במאה השש-עשרה ועד היום, הן נשים, בעיקר צעירות. האישה, שהואשמה בעשיית כשפים ובתאוותנות מינית, היתה טרף קל לחדירת הרוח הרעה – כמעט תמיד רוחו של גבר. ולא במקרה נדבקה האישה בדיבוק בצאתה מהבית לרחוב או לשטח הפקר כלשהו, ופעמים רבות חדר הרוח דרך ערוותה. לדברי אחד החיבורים, הדיבוק נוטה לאישה "מכֹּחַ הזוהמא שהטילה הנחש בחוה, שהיא היתה תחילת הקטרוג" . גם נערים שנדבקו בדיבוק היו חשודים לעתים קרובות בחטאים מיניים, כמו הוצאת זרע לבטלה או משכב זכר. הרוח עצמה חטאה בדרך כלל באחד משלושת החטאים החמורים ביותר, שנאמר עליהם "ייהרג ובלי יעבור": גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. מאחר שלא מצאה את תיקונהּ בעולם הבא, היא נמשכת לחוטא בעולם הזה.

יחד – הדיבוק והנדבק – דבקים בהתנהגות חוטאת בוטה ופומבית. למשל, רוחו של נער בגרמניה "עשה צלמים (צלבים) וזימר ניגונים שלהם אשר מזמרים בבית תפילתם" , ורוח אחרת השליכה כובע מעל ראש נער ומנעה ממנו ללכת לבית הכנסת. מי שנדבק בו דיבוק פָּרַע סדרים: השתולל, פצע את עצמו או אחרים, או הפגין כוחות על-טבעיים לכאורה, כמו דיבור בקולות משונים, ואפילו בקול המת שנדבק בו. הדיבוק, כמו השיגעון, הוציא אפוא את הפרט היהודי מהחברה ופטר אותו מחובותיו. אפשר אפוא לראות בו כוח משחרר, לפחות לפרק זמן, העוזר לאדם לבטא את האני האמיתי שלו, שאינו כפוף ל"אני העליון". אבל החברה היהודית לא יכלה לשאת כמובן את הסטיות הללו, והיתה צריכה למצוא תיקון לקלקול הדיבוק.

במידה שהדיבוק היה חילול השם, הוצאתו היתה אמורה לעשות קידוש השם, ולכן פעמים רבות היא נעשתה על ידי מקובלים, רבנים וצדיקים (אדמו"רים) חסידיים. תלמידיו של האר"י התנאו ביכולתו להוציא דיבוקים, וכך גם תלמידי הבעש"ט – הבעל שם טוב, מייסד החסידות, שהושפעה מאוד מקבלת האר"י. לכן, התוצאה הרצויה של הוצאת דיבוק היתה חזרה המונית בתשובה, כפי שכותב ר' אליהו פאלקון מצפת בשנת של"א (1571): "מי שנמצא בעת ההיא ושמע מהרוח מה שאמר וגילה, ומי ששמע מפי שומעיהם, ראוי שיכניע לבו לשמים ויראו ויפחדו מיום הדין על חשבון נפשם, שהכל בא לידי חשבון ואין בשאול בית-מנוס".

הוצאת הדיבוק היתה מלאכת מחשבת שלא תמיד עלתה יפה. המְגרש היה משתמש בתפילות, בהשבעות, בקמֵעות, מבטיח לרוח להתפלל עליה אם תצא או להחרימה אם תעמוד במריה – אבל המגרשים לא בחלו גם באמצעים גופניים קשים, כמו החדרת עשן ומכות (לחולה), עד שהרוח נאלצה לצאת מהגוף – דרך האצבע הקטנה של הרגל, ומבעד לסדק קטן בשמשת החלון. או אז חזר החולה לדרך הישר, "ועמד והתפלל והניח תפילין ואמר קדיש מלה במלה בכוונה גדולה".

גירושי דיבוק רבים מספור התבצעו בחסות הקבלה והחסידות בשעות הדמדומים של ההיסטוריה היהודית – תקופת גירוש ספרד, פרעות ת"ח-ת"ט, עלילות הדם של מזרח אירופה, המתח המשיחי של שבתי צבי ויעקב פרנק. במאות התשע-עשרה והעשרים, בהשפעת תנועת ההשכלה וערכי הנאורות שחדרו לחברה היהודית, התמעטו המקרים המתועדים של הוצאת דיבוק, והם נעשו אזוטריים יותר. נגאל מביא בספרו סיפור על הרבי מסטמר, שבשהותו בארץ ישראל בא אליו תימני עם בתו, שנחשדה כאחוזת דיבוק. "הם חשבו שהרבי מסטמר יעשה נס, יגיד משהו, והדיבוק ייעלם. והרבי מסטמר אמר: אני חושב שהיא יצאה מדעתה. מוטב שתלך לפסיכיאטר טוב ותעזוב אותי" .

בשעת בין השמשות של המאות התשע-עשרה והעשרים נדמה היה שה"מוּארים" – המשכילים היהודים באירופה – גוברים על ה"חשוכים", הקנאים הדתיים ובעיקר החסידים. צעירים רבים מבין יהודי "תחום המושב" של האימפריה הצארית, שישבו בו יותר מחמישה מיליון יהודים, נטו להשכלה ולחילון. כעבור זמן מה כבר הביטו משכילים יהודים רבים לאחור, אל העולם היהודי הישן, ונזכרו בו בנוסטלגיה, כמו ביאליק בשירו "המתמיד": "עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה / בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן".

הסופר שלמה רפופורט, הידוע בשם העט ש' אנ-סקי (1920-1863), עבר תהליך טיפוסי של משכיל בן "תחום המושב": הוא למד ב"חדר", אבל בנעוריו פנה לכתוב ברוסית, הצטרף לתנועה הסוציאליסטית המהפכנית, וחי בפריז כגולה רוסי. ב-1905 חזר אנ-סקי לעסוק ביהודים והחל ליצור ביידיש. הוא הצטרף ל"בונד", תנועת הפועלים היהודית הגדולה, חיבר את הימנונה, "די שבועה" (השבועה), והחל ללקט סיפורי עם. מתוך תחושה ש"העולם הישן" עומד להיכחד ארגן משלחת מחקר, "המשלחת האתנוגרפית היהודית", בהשתתפות מלחין, צייר-צלם, חוקר שירי עם ואנשי ספרות. מטרת המשלחת היתה לאסוף ולתעד את "אוצרות העבר היהודי בכתב ובעל פה: מעשיות, סגולות, שירים, משלים, ניגונים, תפילות. המשלחת עברה בין יותר משישים עיירות בין השנים 1912 ל-1914, ברגעים האחרונים ממש שלפני מלחמת העולם והמהפכה הרוסית.

בין שאר החומרים שגילתה המשלחת היה הדיבוק. אנ-סקי מצא עניין בסגולה הספרותית של המיתוס הזה וזיהה את הכוח הדרמטי שבו. במחזה שכתב ביידיש ב-1914 ("דער דיבוק", הדיבוק) תפס את העניין באופן מהפכני: לא עוד סיפור של פריקת עול מצוות ותיקונה על ידי צדיק, אלא רוחו של העולם הישן שיש להוציאה מן הגוף היהודי החדש.

המחזה נפתח במרכז העיירה היהודית הטיפוסית: "בית כנסת ישן של עץ, הכתלים – מראיהם שחור, בלי טיח וסיד, מנורות נחושת משולשלות מן התקרה וקבועות בכתלים. ארון קודש עתיק מחוטב עץ, מעשה פיתוחים, במזרח... על גבי ספסלים ישובים שלושה בטלנים...." . באווירה הקודרת והמסתורית הזאת משוחחים תלמידי הישיבה והבטלנים על נפלאות הצדיקים החסידים. אנ-סקי כמו מסכם במחזה את מעשיות החסידים הטיפוסיות, כאילו מה שלא יעבור סִגנוּן אמנותי ויעלה על הכתב במחזה הזה – יירד לטמיון. חנן, אברך עני אך מבריק, עסוק באותה עת בכוונות ובייחודים ברוח הקבלה והחסידות, כדי שיוכל לשאת את אהובת לבו, לאה, בת הגביר סנדרל.

אבל בשעה שחנן שוקד על תיקוניו, סנדרל נכנס לבית המדרש ומודיע על אירוסי בתו (=כתיבת תנאים) לבנו של עשיר אחר. חנן שומע את הבשורה המרה וקורא: "תנאים? תנאים? היכי תמצא? אם כן, כל היגיעה לבטלה, והצירופים? והסיגופים? והטבילות עם הכוונות? הכל לבטלה הכל, ועתה מה?". מרוב צער פורחת נשמתו והוא מת. אבל לאה אהובתו, ביום חתונתה, עולה על קברו ומתפתה להכניס אל קרבה את רוחו. היא מסרבת להתחתן, והכל מבינים כי נכנס בה דיבוק.

הצדיק החסידי ר' עזריאל נקרא להוציא את הדיבוק, והוא מנסה לעשות זאת בחרמות ובשבועות, אך לשווא. בין כה וכה מתגלה כי שנים רבות לפני כן הבטיחו זה לזה סנדרל, אביה של לאה, וניסן, אביו של חנן, ב"תקיעת כף", כי ילדיהם יינשאו. אבל ניסן מת, וסנדרל לא עמד בהבטחתו. כך מתברר ששתי נשמות האוהבים היו כרוכות זו בזו מראש, ולכן הניסיון להפריד בין לאה לחנן נידון לכישלון. בסופו של המחזה אומרת לאה: "אור גדול שפוך מסביב. נצמדתי אליך לעולם חתני. אנו מרחפים ועולים תאומים למרומי מרומים". והוראות הבימה האחרונות הן: "החושך הולך ורב".

אנ-סקי חושף אפוא את היסוד הארוטי של הדיבוק – רוח גבר בעלמה – ומזקק את המיתוס לסיפור אהבה רומנטי, העומד כנגד השידוך המסורתי. חנן ולאה אמנם אינם מצליחים לממש את אהבתם, אבל הם מתים יחד עם המסורות העתיקות. בדיבוק של אנ-סקי, הצדיק מצליח אמנם להוציא את הדיבוק, אך החולה מתה והוא נכשל במשימתו. אין זה סיפור על קידוש השם, אלא להפך: זוהי טרגדיה על חילול השם. הדיבוק של אנ-סקי הוא אפוא תמונת תשליל של העולם הישן, הנעלם באפֵלה. מעתה נראה היה שאין לו קיום אחר מלבד באמנות ועל בימת התאטרון. כוחות הכישוף גויסו למקסם התאטרלי, ומעשיות ישנות נהפכו לחומרי הגלם של התאטרון היהודי המודרני.

כבר ב-1920 הועלה המחזה על ידי ה"ווילנע טרופע" (הלהקה הווילנאית) בפולין, וב-1922 הוצג  בעברית, על ידי תאטרון "הבימה" במוסקבה. ההצגה, בתרגום המופתי של ח"נ ביאליק ובבימוי האוונגרדי של יבגני וכטנגוב, היתה לאחת הקלסיקות של התאטרון העברי. האקספרסיביות של התפאורה, התלבושות והאיפור, יחד עם משחקהּ של חנה רובינא בתפקיד לאה, הולידו מיתוס חדש – אמנותי, חילוני – של הדיבוק. מאז הועלה הדיבוק, בצורתו המקורית או בעיבודים ובגרסאות שונות, פעמים אינספור – על ידי "הבימה" ותאטרונים אחרים בישראל ובעולם. הדיבוק גם צולם לסרטים, הועבר למחול וכיו"ב.

עכשיו הגיע תור תאטרון הבובות של שמואל שוחט, שהופך את הדיבוק להצגה טרגית-קומית, שמשתתפים בה שחקנים בשר ודם לצד בובות. עיצוב הבובות המשניות –בעיקר של תלמידי הישיבה והרבנים – הוא קריקטורי-קומי ומזכיר את "החבובות". אבל עיצובן של שתי הבובות הראשיות – של לאה וחנן – נבדל מהן: הוא נוטה יותר לטרגי, ומזכיר בעיקר את האיפור הדרמטי והמלאכותי בהצגת הדיבוק המקורית של "הבימה": שחור ולבן, כמו התפאורה והבימה. גם השחקנים המפעילים את הבובות לבושים ומאופרים כמו בהצגה ה"קלסית" (אילת שדמון פישר מזכירה במיוחד את חנה רובינא בפניה החיוורים-המולבנים, בצמתה השחורה ובשמלתה השחורה והלבנה). לשני המפעילים של בובות לאה וחנן יש חלק מעשי וגילוי, מפני שאין לתאטרון הבובות הזה "מאחורי הקלעים": רוב מהלכיו גלויים, והמפעילים מתהלכים – נכון יותר לומר: רוקדים – יחד עם הבובות שבידיהם.

שני הגיבורים הראשיים מייצגים את הצד הטרגי של המחזה וההצגה, ובעצם מכפילים אותו, מפני שגם המפעילים, ולא רק הבובות, מתאהבים זה בזה. הם (בגילומם של אילת שדמון פישר ונמרוד אייזנברג) מחזרים זה אחרי זה במשך כל ההצגה, ומעצימים את הדרמה של כניסת הדיבוק והוצאתו; הכוראוגרפיה שלהם משלימה את מה שבובות מתקשות להביע: את הצד הארוטי של המיתוס, את כניסתו ויציאתו מגופה של לאה על כל הניואנסים הגופניים הכרוכים בכך (למשגל וללידה רומז גם קול צחוק של תינוק, הנשמע ברקע). שני השחקנים מפעילים את הבובות, המייצגות את האמנות, אבל גם מתאהבים ב"מציאות". כך, למשל, הדיבוק מדבר מגרונה של לאה בקולותיהם של שני המפעילים, שני השחקנים. התוצאה היא שתאטרון הבובות הזה חי מאוד, ומצליח לחקות את פעולת הרוח הנכנסת בגוף בדיבוק: כמותה, וכמו האמנות עצמה, היא מצליחה לחולל שינוי ולעשות מטמורפוזה.

דמויות המשנה בהצגת הבובות מאזנות את היסוד הטרגי והדרמטי של המחזה, והן מהוות הפוגות קומיות במשך כל ההצגה. כאלה הן למשל דמותו של סנדרל, אביה של לאה, בגילומו של ירון סנצ'ו גושן, שהוא עשיר גס רוח ושיכור; וכן דמותו של מנשה, חתנהּ המיועד של לאה, שדמותו מוקצנת לנער מבולבל ומטומטם, שאפשר לצחוק על חשבונו. גם הצדיק החסידי ר' עזריאל נעשה לקריקטורה; בעודו חושב על הדיבוק שעליו לגרש, הוא נאבק לשווא בזבוב טורדני – לכאורה זהו קטע סלפסטיק, אבל בעצם הוא משל לתפיסה החמקמקה של רוח הרעה, הדיבוק. וכך, השיא הדרמטי של המחזה – הוצאת הדיבוק – נהפך בהצגה של שוחט לסצנה שכמו לקוחה מסרט אימים, שיש בו אלמנטים של קומדיה אבל גם של סרט פעולה – קרב בין שתי הבובות ושני המפעילים לבין הרב והבובה המגלמת אותו. המוזיקה הופכת מפסקול מצמרר לטרנס קדחתני.

ההצגה של שוחט מבוססת על הטקסט במחזה של אנ-סקי בתרגומו של ביאליק, אבל יש בה השמטות ותוספות רבות. השמטות – בעיקר של כל הסיפורים החסידיים המופיעים במחזה, וכן של הדיונים הפילוסופיים-תורניים שבו. יש גם השמטות מהותיות יותר, למשל של הרקע לסיפור אהבתם של חנן ולאה: תקיעת הכף של שני האבות. מהצד האחר יש בהצגה תוספות המעבות את הסצנות, שתפקידן לסבר את אוזני הצופים ולקרב את הטקסט לעולמם בעברית עכשווית ומדוברת. המוזיקה מתכתבת עם מוזיקה חסידית, וכדי להזכיר את העולם החסידי לצופים מדברים השחקנים במבטא אשכנזי-יידישיסטי. ההצגה של שוחט משמיטה ומפשטת את המחזה המקורי של אנ-סקי, ומהצד האחר היא מוסיפה ומתקנת – כל זאת כדי ליצור הצגה ישנה-חדשה, העומדת בזכות עצמה ומיועדת לקהלים חדשים, צעירים בעיקר, שהדיבוק עתיד להיכנס גם בהם.