איך בטעות

קבוצת דדלוס/ תאטרון הקרון

רעיון, עיצוב חלל ובובות: אלית ובר
בימוי: אביטל דבורי, אלית ובר
עיבוד לבמה וביצוע: אלית ובר, אביטל דבורי, שרון מייבסקי/ מיכל חרסונסקי
מוזיקה מקורית: עדי כהן
עיצוב תאורה: אסי גוטסמן
בניית בובות: אירנה ליצקי, אלית ובר

איך בטעות היא הצגת בובות ללא מילים, העוסקת בהתפתחות הידע האנושי. היא כוללת שלושה סיפורים על תגליות והמצאות גדולות: גילוי האש, פיתוח הזכוכית המגדלת והמצאת הכדור הפורח. ההצגה מבוססת באופן כללי מאוד על נתונים היסטוריים על התגליות האלה, אבל היא אינה שיעור מדע או היסטוריה: העובדות ההיסטוריות, עד כמה שהן ידועות לנו, משמשות בה חומר גלם ונקודת מוצא לעלילות בדויות.

בתחילת ההצגה, בפרק המשמש מעין הקדמה, אנחנו רואים כפות ידיים המתנועעות כמן יצורים שניעורו לחיים, כאילו הן מכריזות: ראו מה אנחנו עומדות לעשות, מה כפות ידיים יכולות להביע ולספר. מחווה זו, שעם פשטותה היא יצירתית ומעוררת את הדמיון, מכוננת את אחת המטפורות המרכזיות בהצגה: בני האדם, במו ידיהם, יוצרים ומשפיעים על עולמם. ההצגה מבליטה את מקומן של חוויות החיים של בני אדם יחידים,חוויות שהולידו גילויים שתרמו לתהליך הקדמה. היא מראה בדרכה שלה כיצד צרכים וחלומות הניעו את בני האדם לחפש ולמצוא דרכים חדשות. במקביל היא עומדת על כך שהתגליות הגדולות מונעות מכוח סקרנות אינטלקטואלית: כיצד ערנות לגבי הזיקות בין תופעות שונות, מוליכה לחשיבה מקורית, ומביאה בסופו של דבר גם להמצאות מועילות לחיים. לפעמים משתתפים בתהליך הזה גם צירופי נסיבות - יד המקרה, טעות או שיבוש – המאפשרים את התגלית, ברגע מסוים בהיסטוריה. ההצגה מחייכת למראה המקריות המנחה את חיינו, אבל גם מפנה את תשומת ליבנו למצוקות ולמגבלות, לשאיפות ולחלומות, לערנות ולמאמץ השכלי שעמדו בבסיסו של הידע החדש. רעיונות אלה מתגלמים בהצגה באמצעות הבחירות האמנותיות של יוצרות ההצגה: העלילה, הבובות ועיצוב החלל. אחת הבחירות המרכזיות במהלך הזה, היא הנוכחות הגלויה על הבמה של מפעילות הבובות, המתפקדות כדמויות בפני עצמן לצד הבובות. 
    
סיפורים  ועובדות
 
עלילות שלושת הסיפורים מתרחשות בתקופות שונות בהתפתחות האנושית. הסיפור הראשון שייך לתקופה הפרה-היסטורית של האדם הקדמון. השני רומז לתקופת ראשית המהפכה המדעית, במאה השבע-עשרה. ואילו הסיפור השלישי מתרחש באמצע המאה השמונה-עשרה, והוא קשור בחוויות ובתהליכים שיוליכו אל המהפכה התעשייתית במאה התשע-עשרה והטכנולוגיות של המודרניות.  עם זאת, מוטיב האש עובר כחוט השני בין כל הסיפורים: בסיפור הראשון מגלה האדם את האש, בסיפור השני משמשת האש למאור, ובסיפור השלישי מוליד העשן העולה מהאח המבוערת את המצאת הכדור הפורח. כך מוצג תהליך הקדמה המדעית והטכנולוגית כשרשרת שחוליותיה אחוזות זו בזו.

גילוי האש.  גילוי האש והשימוש המבוקר בה הם אחת מחידות הראשית הגדולות. לגבי האמת ההיסטורית ניתן רק להעלות השערות: יתכן שהאדם הקדמון הבחין באש שניצתה כתוצאה ממכת ברק, או אולי הבחין בגיצים שנוצרו בעת שחיכך אבני צור כדי לסתת לעצמו כלים.  מיתוסים רבים בכל תרבויות העולם עוסקים בגילוי זה, ורואים בו רגע דרמתי של מתת אלים, או של התרסה ויוהרה אנושית. המיתוסים משקפים את חשיבות הרגע הזה לא רק כבסיס להתפתחות הטכנולוגית, אלא גם  כרגע מכונן בתולדות התודעה העצמית של האנושות. 
גיבור הסיפור שלפנינו הוא האדם הקדמון בגלגול קומי. עליו ללמוד כיצד לשרוד בתנאי טבע קשים. וכך, כאשר הרעב דוחק בו הוא מטפס על עץ כדי לקטוף פירות; כאשר הרוח נושבת הוא מתכסה בפרוות מפני הקור; ותוך כדי מאבק בחית טרף הוא מחכך אבנים זו בזו כדי להרעיש ולהפחיד את החיה - כשלפתע ניתזים גיצים ומתלקחת אש. החיה נמלטת מפני הלהבות, והאדם מתחיל להבין את כוחן. הוא מנסה להלחם בהן בעזרת מקל עץ,ומגלה שהאש שורפת ומכלה את העץ. כך הוא גם מגלה כיצד להזין את האש, לשמור עליה ולהישמר מפניה, ולהשתמש בה לחימום ולבישול.  מתוך כך מתפתח הפן האחר של השימוש באש. אנו צופים בראשית החוויה הדתית, כאשר האדם סוגד לאש בריקוד פולחני.

פיתוח הזכוכית המגדלת. ממציא הזכוכית המגדלת, חוקר הטבע אנטון ואן לוונהוק, חי בהולנד במאה השבע-עשרה. מסופר עליו שגדל במשפחה דלת אמצעים, וכיוון שלא היו לו צעצועים נאלץ להסתפק במה שמצא בחצר. יום אחד גילה בעת משחק, שכאשר הוא מתבונן בעצמים שונים מבעד לשבר של בקבוק – כלומר, מבעד לזכוכית קמורה - הם נראים גדולים יותר מגודלם האמיתי. אביו, שהיה מוכר בשוק, ניצל את התגלית להפקת רווחים: הוא נהג להציע לאנשים לצפות בתשלום במופע פרעושים מבעד לזכוכית מגדלת פשוטה. בבגרותו שכלל אנטון ואן לוונהוק את ליטוש הזכוכית, והצליח ליצור עדשות המגדילות פי מאתיים. הוא התבונן דרכן בטיפות מים והבחין שצפים בהן יצורים קטנטנים, הלוא הם החיידקים. על יסוד זה המציא את המיקרוסקופ, שפתח אפשרויות עצומות בפני המחקר המדעי.
ההצגה נטלה מן העובדות ההיסטוריות הללו  פרט אחד בלבד: התגלית המקרית בדבר תכונותיו האופטיות של שבר זכוכית קמורה. הגיבור יושב בתחילת הסיפור ליד שולחן הכתיבה בחדרו. הוא מתאמץ להתבונן בציור דיוקנה של אישה, ומהתנהגותו ניכר שזוהי תמונת אהובתו. הוא מתקשה לקרוא בספר, ונתקל שוב ושוב בערימת ספרים על הרצפה: מאלה אנו מסיקים שראייתו לקויה. לבסוף הוא מקבל מכתב מאהובתו ואינו מצליח לקרוא אותו. בסערת נפשו הוא מפיל את צנצנת הדיו, המתנפצת לרסיסים. בעודו אוסף את שברי הזכוכית הוא מבחין שדרך שבר הזכוכית שבידו ניתן לראות דברים בהגדלה: המטאטא נראה ברור יותר, וכך גם האותיות שבספר. הוא נוכח לדעת שבעזרת שבר הזכוכית הוא יכול לעקוף את ערימת הספרים ולא להיתקל בה. לבסוף הוא גם מצליח לקרוא את המכתב - והנה זו הצעת נישואין.

המצאת הכדור הפורח. האחים מונגולפייה חיו בצרפת במאה השמונה-עשרה. אביהם היה בעל בית חרושת לנייר. יום אחד הבחינו ששקית נייר מתרוממת ועפה כאשר היא מתמלאת באוויר חם. האחים, שהתעניינו בנושא התעופה זה מכבר, הסיקו מסקנות מהתגלית: בשנת 1783 הטיסו את הכדור הפורח הראשון לעיני קהל צופים משתאה. זה היה אחד מניסיונות התעופה המוצלחים, האמיצים והמוקדמים ביותר. בעקיפין הוא תרם לפיתוחם של אמצעי טיסה משוכללים במאה העשרים.
בהצגה אנו רואים פועל בבית חרושת, שעבודתו עם המכונות מדכדכת ומייגעת. פתאום הוא רואה מבעד לחלון ציפור יפה, ומתמלא געגועים למציאות אחרת. לו יכולתי לעוף כמותה, הוא מהרהר. עם שובו לביתו הוא מתיישב על כורסה מול האח, ושוקע בחלומות בהקיץ - והנה שבה הציפור ומופיעה בחלון. האיש ממהר להשיגה, עולה אל הגג ומטפס על הארובה. לפתע הוא נוכח שהאוויר החם היוצא מהארובה מרים אותו אל-על, וגורם לו לרחף בדומה לציפור. רעיון עולה במוחו, ומיד הוא ניגש לתכנן ולשרטט: מפעילות ההצגה עוזרות לו לתפור בלון גדול ולמלאו באוויר חם מהארובה. את הבלון הן מחברות אל כורסת ההירהורים שלו, והנה הוא ממריא ומעופף לעבר עתיד טוב יותר.

מצוקה, מקריות ופרשנות יצירתית

יצירת אמנות אינה הרצאה מלומדת. ליוצר יש חירות רבה בגישתו לעובדות הבדוקות – חירות של דמיון ופרשנות (ואכן, השאלה עד כמה רשאי היוצר לסטות מן העובדות, ואפילו להפוך אותן על פניהן, היא חשובה וראויה למחשבה. התשובה עליה אינה פשוטה כלל). אנו יכולים ללמוד הרבה על טבע האדם מן ההתבוננות במהלך ההיסטוריה. עם זאת,החירות שנוטלת לעצמה יצירת אמנות ביחס לעובדות, אינה בהכרח שיבוש של ההיסטוריה: היצירה יכולה ללמד עליה לא פחות מן העובדות, ואולי אפילו יותר. ה'עובדות' (וכאשר מדברים על עובדות היסטוריות, גם הן עניין בעייתי ושנוי במחלוקת) מטופלות על דרך ההפשטה וההכללה, כך שידגישו את המסר של היצירה, את נקודת המבט של היוצרות.
שלושת הסיפורים מציגים את תהליך ההמצאה כשילוב של שלושה גורמים: צורך עמוק, ערנות לתופעות שהתגלו במקרה, ויצירתיות. כל הסיפורים מראים אדם המחפש פיתרון לבעיה מהותית. מצוקת הקיום הבסיסית מובילה לגילוי האש;  קשיי ראייה מובילים להמצאת הזכוכית המגדלת; והתשוקה להיחלץ מקיום אפרורי, להרחיב את אופקי החיים ולעוף עם הדמיון - מובילה להמצאת הכדור הפורח. אנו רואים גם כיצד אופי הצרכים הללו משתנה ככל שהציוויליזציה מתפתחת, מצרכי ההישרדות הפיזית ועד הצורך הרוחני יותר. בכל הסיפורים אנו רואים איך ערנות כלפי תופעות שגרתיות וזניחות כביכול יכולה להוביל להמצאות גדולות. בסופו של דבר, הסיפורים מעוררים אותנו לשאול מהם הצרכים שלנו עצמנו היום. אנו נקראים לחוויית-חיים שביסודה סקרנות של מדענים, של יוצרים, או של ילד משחק החוקר את עולמו ללא דעות קדומות. כך נוכל לשנות את עצמנו ואת עולמנו.

סיפור ללא מילים

הסיפורים בהצגה מסופרים ללא מילים. איך בכל זאת אנחנו מבינים את מהלך העלילה וכוונתה? איך אנחנוו מבינים שדמות האיש בגלימה האדומה קצרת רואי? האיש אינו מכריז על כך במלים, אבל הוא מבצע סדרה של פעולות: הוא הולך ונתקל שוב ושוב בערימת ספרים המונחת על הרצפה; הוא מנסה לקרוא ומסובב את הספר לכאן ולכאן; הוא מנסה לכתוב, ועל המסך העגול מוקרן שרבוט לא קריא; הוא מקבל מכתב מאהובתו, וזורק אותו על הרצפה בתסכול. בדומה לזה, אנחנו מבינים מה יחסו של הפועל בבית החרושת לעבודתו כאשר אנו רואים אותו מבצע פעולות מונוטוניות בבית החרושת שוב ושוב, בקצב הולך וגובר, עד שלפתע הכול נפסק. שקט משתרר עם עצירת המכונות, ואנו רואים ציפור עוברת בחלון. מבטו, העוקב אחר הציפור, מגלה לנו ללא מילים את חלומו. וכביטוי למורת רוחו מהעבודה הוא מסיר את סינורו ומוסר אותו למפעילה.
    אם כן, ההצגה דוברת בשפת הפעולה, המחווה הקטנה, הפרטים החזותיים בלבד. היא דורשת תשומת לב לפרטים הבלתי מילוליים: הצופים נקראים לתהליך פעיל של פענוח המשמעות והכוונה המובעים בפעולות הללו. הם מתבוננים, חושבים ומקשרים בין דברים -  כמו חוקרים במעבדה.

עיצוב הבמה

ההצגה מתקיימת על גבי מתקן הנראה כמו ארון מגירות, שעליו מתנוססת הכתובת: "המעבדה לסקרנות אנושית". מתברר שמתקן זה הוא מכונה משוכללת: המשטח העליון נגלל כסרט נע על גבי גלגלים מסתובבים, מגירות נפתחות ונסגרות, אביזרים וחלקי תפאורה יוצאים מהן ונכנסים לתוכן, נתלים על המתקן ומוסרים ממנו; איזור משחק נוסף נפתח בתחתית המתקן, ושקופיות מוקרנות על מסך קטן בירכתיו. במהלך ההצגה ממשיכות להתגלות במתקן הזה עוד ועוד אפשרויות מפתיעות ומעוררות סקרנות. השינויים החלים במתקן הם חלק חשוב מן התרחשות הבימתית, במקביל להתפתחות העלילה והיחסים בין המפעילות לבין הדמויות.
   
 מבחינה טכנית, זוהי במה שימושית המכילה בתוכה את כל הנחוץ להצגה. אבל מעבר לכך, היא יוצרת אווירה ודימויים פיוטיים. ברמת הדימוי, המתקן המכני מייצג מעין בית מלאכה או מעבדה. בקטעי המעבר שבין הסיפורים הופכים גלגליו המסתובבים לדימוי לגלגלי הזמן. תפאורת התקופה הקודמת יורדת מן הסרט הנע, ובמקומה עולה תפאורת התקופה הבאה. באופן זה אנו חשים כאילו הזמן חולף ועובר בחלל ההצגה כעצם מוחשי. בהומור ובקלילות מעבירה אותנו ההצגה על פני תקופות שונות: לפני כל סיפור מוצג שלט המציין את התקופה:  מ"לפני המון-המון-המון-המון שנים" ועד "לפני המון שנים". בסוף ההצגה מופיע השלט: "ובעוד כמה שנים?". ועם שאלה פתוחה זו אנו יוצאים מההצגה.

הבובות והמפעילות
   
 הדמויות הראשיות באיך בטעות מגולמות על ידי בובות, ולא על ידי שחקנים חיים. זוהי בחירה תאטרונית מושכלת, ויש לה משמעות. לשחקנים חיים יש כמובן יותר אפשרויות תנועה, מימיקה (הבעות פנים) והבעה רגשית. עם זאת, כאשר אנו רואים שחקן, אנו תופסים אותו כדמות מסוימת, אישית. לעומת זאת, הבובה היא בגדר ייצוג  כללי יותר של  אדם, למרות שהיא מסוגלת לייצג  התנהגות ומצבי נפש אנושיים. השימוש בבובות מדגיש שמדובר כאן בתהליכים כלל-אנושיים, ולא בסיפורים פרטיים של דמויות היסטוריות.
התלבושות, התפאורה והאביזרים מאפיינים את התקופות ההיסטורית השונות, ויוצרים עולם ממוזער ריאליסטי למדי.
 את הדמויות הראשיות מגלמות בובות בעלות גוף שלם ומפורט למדי (בניגוד, למשל, לבובות מן הסוג הפשוט, המכונה "בובת-כפפה"). כל בובה ראשית כזאת מונעת בעזרת מפעילה אחת או שתיים. כאשר שתי מפעילות אוחזות בבובה, מתאפשרת הפעלה בו-זמנית של הראש, הידיים והרגליים. כך הן מסוגלות לדמות פעולות אנושיות מסובכות כגון טיפוס על עץ, ריקוד וכתיבה בעט נוצה. ההפעלה הגלויה אינה גורעת מן האשליה שהבובות הן יצורי אנוש חיים ונושמים: הן מגיבות לנעשה סביבן באופן הגורם לנו לחוש שהן מקשיבות, מתבוננות,מרגישות.
דמויות המשנה בהצגה הן בעלי חיים שונים, וכן האש, המעוצבת כדמות בפני עצמה. הבובות המגלמות אותן הן ברובן מופשטות יותר: כף יד חשופה, בובות כפפה ובובת ראש המוצמדת לזרוע של המפעילה, כך שכף ידה מהווה את גוף הבובה. עיצובן הפשוט של בובות המשנה יוצר את האשליה שהן כמעט מאולתרות: נדמה שהמפעילות המציאו אותן בו במקום, כמו במשחק ילדים. בובות אלה מדגישות את הצד המשחקי-חקרני של ההצגה. הן כאילו בודקות את אפשרות ההבעה של כפות הידיים ככלי של בריאה והנפשה, כהמשך לכפות הידיים החשופות במבוא שבתחילת ההצגה.
שלוש המפעילות, הגלויות לעינינו במהלך ההצגה, משמשות בעת ובעונה אחת כמדובבות, כשחקניות וכפועלות במה. הן משנות את התפאורה לעינינו, מכניסות ומוציאות אביזרים, וכן יוצרות אפקטים קוליים שונים. מבחינה תפעולית זהו כמובן פתרון חסכוני, המונע את הצורך במנגנונים מסובכים יותר. אבל מובן שלא זו הסיבה העיקרית לבחירה בטכניקת הפעלה זו.
ראשית, ההפעלה הגלויה יוצרת מוסכמה: המפעילות כמו מצהירות מראש שהבובות אינן יצורים חיים, ולקהל ברור שאין מצפים ממנו לשקוע באשליה. מוסכמה זו משמעותית בייחוד עבור  הילדים הבוגרים יותר, שכבר אינם מתייחסים לבובות כאל מובן מאליו, ונוטים לראות בהן מדיום  ילדותי. ההפעלה הגלויה יוצרת מודעות כלפי המורכבות והעומק של כל רעיון הייצוג, והתאטרון בכלל זה: אלה הן רק "בובות" – אבל בכוחן לתפקד בעולמנו האינטלקטואלי והחווייתי באופן משמעותי מאוד. 
מעבר לכך, המפעילות אינן נותרות ברקע. הן מתפקדות כדמויות, לא פחות מאשר הבובות עצמן. נוכחותן הגלויה של המפעילות פתוחה לפרשנויות. אפשר לראות בהן ייצוג של כוחות הטבע או מעין אלים בעולמה הזעיר של ההצגה - מקור של  שפע וטוב, אבל גם של איום וסכנה. תפקיד זה בולט בייחוד בסיפור הראשון, שבו מפיקות המפעילות את קולות הטבע באופן חי על הבמה, במשולב עם  הפסקול המוזיקלי: מים, אש, רוח ובעלי חיים.
בה בשעה מגלמות המפעילות את כוחות היצירה האנושיים. בחלוקיהן האפורים הן נראות ספק כמדעניות, ספק כפועלות בית חרושת המפעילות את "מכונת" הבמה ומניעות את גלגליה. הן נראות גם כילדות סקרניות, החוקרות תוך כדי משחק את עולמן של הדמויות ואת אמצעי הבמה גם יחד,  ומחליפות ביניהן תפקידים על-פי הצורך. המפעילות יוצרות מערכת יחסים עם הבובות: הן מתערבות בחייהן, מסייעות להן, או מציבות מכשולים על דרכן. ביחסן האירוני הן מדגישות את אנושיותן של הדמויות: בעוד שהמפעילה האנושית מתייחסת לנעשה כמתוך ריחוק מדעי, מייצגת הבובה רגשות חיים וחשופים. מבטן  הביקורתי של המפעילות על הדמויות שהן מנפישות במו ידיהן עשוי לייצג גם את התודעה העצמית האנושית: את יכולתו של האדם להשקיף על עצמו ומתוך כך להסיק מסקנות, להתערב במהלכי עצמו ולהשתנות. כך יוצרת נוכחותן של המפעילות רבדי משמעות נוספים בהצגה. ביחד עמן אנחנו משתתפים במעין "מעבדה לסקרנות אנושית", ומוזמנים להיות גם אנו חוקרים יצירתיים של עולמנו.