לצייר סיפורים ולכתוב ציורים

                             
"מתי לדעתכם ציירתי את הציור הזה?" אני שואלת את הילדים כשאני מחזיקה בידי ציור קטן בצבעי שמן. "בחורף", אומר הילד שיושב קרוב אלי, "כי מצויר כאן ענן"; "כשהיית במצב רוח רע", אומרת ילדה בחולצה ורודה "כי הצבעים אפורים"; "כשהיית ילדה", מישהי אומרת וצוחקת צחוק מבויש. "אתמול?" מישהו מנסה לנחש... " לא!" קופצים עליו שאר הילדים, היא אמרה לנו שהיא ציירה את הציור הזה בצבעי שמן, אז הוא לא היה יכול להיות יבש."

"נכון" אני אומרת, "ציירתי את הציור הזה לפני הרבה שנים. אם הייתי מציירת אותו אתמול, לא הייתי יכולה להביא אותו איתי בתיק כי הוא עדיין היה רטוב. ובאמת ציירתי אותו בחורף, אבל לא בגלל זה הצבעים שלו אפורים. גרתי אז בארץ אחרת, בעיר שקוראים לה ניו-יורק..." ואני מספרת להם את הסיפור על מה שקרה באותו לילה קר בשנת 1991 ואיך האירוע הזה הוביל לסדרה של עבודות שציירתי באותה תקופה. וכך מתחיל המסע שלנו על ציר הזמן של תהליך היצירה.

"ראיתם פעם ציור מהצד האחורי שלו?" אני שואלת ומבלי לגלות מה מצויר הופכת את הציור לצד שבדרך כלל לא רואים ופתאום מגלים ששם נמצאת החתימה של האמן, השנה שבה הציור צויר ובעיקר הסוד של איך מותחים את הבד שיהיה מתוח כמו תוף על המסגרת.

והנה עברו כבר כמה שנים, והציור שאני מחזיקה ביד כבר שייך לתקופה אחרת "אבל מה ציירת שם?" הילדים מפצירים בי לחזור לסיפור. " ציירתי טבור" אני אומרת. ולרגע עובר גל של לחשושים וצחקוקים.  "חשבתם פעם מה התפקיד של הטבור בגוף שלכם?" והם מנסים לענות שלל תשובות עד שילד אחד אומר ישירות "אין לו שום תפקיד בחיים שלנו." "נכון", אני אומרת. "אז מה הוא בעצם?" סימן שנשאר בגוף. זיכרון מהזמן הטוב שהיינו בבטן של אימא. שהיינו מחוברים לאימא. "מזכרת מאימא." אומר אחד הילדים ומסתכל על הבטן. "ציירתי טבור", אני מספרת, "אחרי שאימא שלי נפטרה."

לרגע משתררת דממה בכיתה. רגע שבו מתרחש תהליך העיכול של המפגש בין הסיפור, הדימוי, החיים והאמנות. הרגע שבו הילדים מבינים שכדי לדבר על אובדן, על כאב, על געגוע ועל פרידה לא צריך הרבה יותר מציור קטן של טבור. ורגע השיא הזה במפגש ממחיש את הרגע בחיים שלי כיוצרת שאחריו חייבת להתרחש תפנית. רגע שבו אני כבר לא יכולה להמשיך לצייר, ואת מקום הבדים שאני מותחת על מסגרות הציור מתחילות למלא חולצות שעד אותו זמן מילאו תפקיד של סמרטוטים לניקוי מברשות.

משהו משתנה בתהליך היצירה שלי ומיד אחר כך, מתחילה להופיע הכתיבה. הדימויים משתנים, כבר לא ציורים שאני יכולה להחזיק ביד ולכן אני עוברת למצגת ומראה שקופית של כוס עם כתוביות. זה סיפור שכתבתי על כוס. אבל אי אפשר לקרוא.  כמה זה שונה מסופר שכותב סיפור על הדף שמתחיל את הסיפור בתחילת העמוד ומסיים כשהוא מסתיים. "אבל מה קורה כשהסיפור כתוב על כוס?" אני שואלת. "הסיפור לא נגמר", עונה אחד הילדים, "כי השורה התחתונה והשורה הראשונה התחברו..."

ואז אני מראה שקופית שרואים בה חדר שהילדים אומרים שהוא נראה מבולגן. ואני מספרת להם שזו תערוכה בגלריה שבה עשיתי הצבה מיוחדת. לא תלייה רגילה של עבודות שיצרתי בסטודיו כמו ציורים שאני יכולה לנייד אתי, אלא עבודה שנקראת "מיצב" שנבנית במיוחד לחלל שבו מתקיימת התערוכה.

ובשקופיות מהתערוכה רואים חפצים שפנס חזק מאיר עליהם ויוצר כתמי צל חזקים על הקיר, ובתוך הצללים ישנם סיפורים. "איך הרשו לך לכתוב על הקיר?" שואלים הילדים בדאגה. "מחקו את מה שכתבתי כשהתערוכה ירדה", אני אומרת, והם מרגישים הקלה שלא נענשתי אבל גם צער שהתערוכה כבר לא קיימת... "ואת כתבת את הסיפורים?" "כן, אני כתבתי". "אז תקריאי לנו?" ואני מקריאה:

לתערוכה הזו קראתי "לילה טוב שינה מתוקה" אני מספרת לילדים, ושואלת מי אומר למי ומתי "לילה טוב שינה מתוקה"... והם עונים: "אימא או אבא לילד כשמשכיבים אותו לישון." "נכון, לילה טוב שינה מתוקה זו הברכה שאימא שלי היתה אומרת לי כל לילה לפני השינה כשהייתי ילדה, אבל בתערוכה הזו משהו קצת שונה. עכשיו, אחרי שסיפרתי לכם את הסיפור שלי, מי לדעתכם אומר כאן לילה טוב...?"

אוגוסט 2012

עוד על המפגש של האמנית עם תלמידים ודימויים של עבודותיה

לאתר האינטרנט של האמנית