הקמצן

לצחוק ולבכות עם מולייר
בעקבות הצגת "הקמצן" בתאטרון החאן

עברית: אהוד מנור; בימוי ועיבוד: מיכאל גורביץ'
עיצוב במה ותלבושות: פרידה קלפהולץ-אברהמי
תאורה: רוני כהן
מוזיקה: ערן דינור

ההזמנה לבוא ולצפות בהצגת "הקמצן" מאת מולייר כמוה כהזמנה להיפגש עם אחד היוצרים החשובים בתולדות התאטרון, ששיני הזמן לא נגסו בתעוזתו ובהישג הדרמטי של יצירתו. ההפקה של תאטרון החאן הירושלמי היא ההפקה העשירית למחזה בארץ, מאז 1909. הפקה זו יכולה להיחשב לעיבוד חופשי, ועם זאת נאמנותה למקור איננה מוטלת בספק. היא שומרת על שאר הרוח ועל המהות האנושית הקומית-טרגית שלו. 

הקמצן (1668 L'avare, )
הקומדיות והפארסות הסטיריות של מולייר ביססו את מעמדו כגדול מחזאיה של צרפת בעיקר בזכות הכפילות הטרגי-קומית של מחזותיו. מולייר הבין כי במסגרת הקומדיה, גם הדמות הטרגית ביותר חייבת לתפקד בהתאם לכללים, ולהצחיק את הקהל. אבל אין בכך כדי לסתור, במחזותיו הגדולים, את הרעיון שעל הדמות המרכזית לשאת מסר אנושי עמוק.

"הקמצן" נמנה עם מחזותיו החשובים ביותר של מולייר, לצד "החולה המדומה", "טרטיף", "דון ז'ואן", "המיזנטרופ" ו"הנשים המלומדות". במחזות אלה מגיע מולייר לשיאים סטיריים. הוא מצליף בלי רחם בחברה הצרפתית כולה, באצילים ובמלומדים, בבעלים ובנשים, בכנסייה וברחוב גם יחד. ואמנם, "הקמצן" משקף את המבנה החברתי בזמנו של מולייר: את עליית המעמד הבינוני באותה עת, ואת מעמדו העליון של האב בתא המשפחתי. בחברה זו, האב הוא שקבע מי מצאצאיו יתחתן, עם מי, באילו תנאים ומתי. העונש לבן סורר עלול היה להיות נידוי מן הירושה, ואילו בת סוררת עלולה היתה להישלח למנזר. אלא שבמהותו, "הקמצן" אינו  רק סטירה חברתית או פוליטית.

המחזה מתמקד בראש ובראשונה בתכונת אישיות: קמצנותו של גיבור המחזה, הרפגון.
כפי שכותב דן אוריין בספרו "הקמצן בתאטרון" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990), "הרפגון אינו קמצן 'רגיל' – כלומר אדם שעניינו רק בלקיחה ללא הוצאות: זהו קמצן הרוצה לשמור על סמלי המעמד, כמו החזקת משרתים, מרכבה וסוסים, ולקיים את נוהל קבלת האורחים – ומצד שני אינו מוכן להוציא לשם כך את כספו". התוצאה היא קונפליקט פנימי, המעניק לדמותו של הרפגון ממד טרגי ואנושי, החורג מהתנהגותו הנלעגת כשלעצמה. אפשר לראות את הקמצנות של הרפגון כצורך כפייתי בביטחון, כחרדה מפני החיים, על השינויים והסיכונים הכרוכים בהם. אלה בולטים שבעתיים על רקע הדמויות הצעירות ותאבות החיים שסביבו.

"הקמצן" בהצגת תאטרון החאן הירושלמי

ההפקה של תאטרון החאן מבוססת על תרגומו של אהוד מנור. (תרגום זה, השונה באופיו מהתרגום של נתן אלתרמן הנלמד בבתי הספר,  משלב בשפה העברית הצחה והתקנית סממנים מובהקים של העברית העכשווית, החופשית והמשתובבת.) בהפקה זו תומצת המחזה, הכתוב בחמש מערכות, למהלך בימתי רצוף, ללא הפסקות.
לעומת זאת, הבמאי והמעבד מיכאל גורביץ' הוסיף 'קדימון' שאינו כתוב במחזה במקורו, המתרחש בשלבים האחרונים של כניסת הקהל לאולם: לפתע פתאום פותחים השחקנים בריצה בלתי מוסברת מהבמה ואליה, בעוד הקהל מתיישב באולם והדלתות נסגרות. אז מתברר כי הלהקה, והקהל עמה, נקלעו לצרה צרורה: מישהו גנב את התפאורה ואת התלבושות של ההצגה. אבל על פי חוק בל-יעבור, ברור כי ההצגה חייבת להתחיל ולהימשך, גם אם אין תפאורה...
     כאשר מוסיפים להצגה אלמנט תכני שאינו מצוי במחזה, נשאלת מיד השאלה: מה הקשר בין התוספת לבין המחזה? נראה כי לגניבת התפאורה ואביזרי הבמה יש משמעות דרמטית, הקשורה לתכני המחזה עצמו. לא כל שכן כאשר מדובר במחזה, שבשיאו מתרחשת גניבה. גניבת התפאורה יוצרת מצבים קומיים-אבסורדיים חדשים, מעבר לאלה הכתובים במחזה; ויתרה מזו, היא מדגישה עוד יותר את בדידותו הטרגית של הרפגון בתוך עולם משתנה. הרפגון אינו מסוגל להשתלב בזרימת החיים שסביבו, על הגמישות והסיכונים הכרוכים בה. הוא עומד לבדו מול העולם, שבדומה לבמה נטולת התפאורה הקבועה והמתוכננת, הוא נאבק על ביטולם של ערכים ישנים, קבועים, ממוסדים. החירות של המתרחש על הבמה היא ביטוי לחופש שאותו מבקש כל דור חדש בשעתו.
משום כך, במקום תפאורה אשלייתית קונקרטית, מוכנה ובנויה לתלפיות, אנו צופים במה שנראה כאלתורים רבי דמיון של לבוש ותפאורה (למעשה, כמובן, הם מבוימים מראש). השחקנים מגייסים ממחסני התאטרון אביזרים, קירות ניידים וחלקי בגדים מהצגות אחרות. במקום התזמורת, שנעלמה ביחד עם התפאורה, הם משתמשים  בגרמופון ישן ותקליטי ויניל ישנים. באמצעות כל אלה בונים השחקנים מחדש את הדמויות, ומעצבים אותן מתוך חירות מכבלים כפויים. הקהל נדרש להשלים בדמיונו את מה שהוא רואה על הבמה באופן מסומל.
הרבה מייחודה של ההצגה טמון בשלל הפתרונות שמציעים הבמאי, מעצבת הבמה ומעצב התאורה לתמונות ולמצבים השונים, ברוח מסורת האלתור של הקומדיה דל ארטה, הצגות חובבים שכונתיות ותהלוכות רחוב היתוליות. כך, לדוגמא, במקום הקטנוע שנגנב (שאמור היה להחליף את הסוסים והמרכבה המופיעים במחזה של מולייר) מביאים תיבת כלים גדולה שעליה מזיזים את ה"נוסעים" ליער. היער עצמו מיוצג על ידי קוליסות שהשחקנים מזיזים ממקום למקום; בתמונה אחרת מגלים שהמנוף, שנועד להרים את השחקנים וליצור תמונת אהבה מרחפת כמו בתמונות של הצייר מרק שגאל, נעלם; כתחליף, השחקנים מטפסים על שני סולמות ויוצרים באמצעותם מחול בימתי מקסים בפני עצמו. דוגמאות נוספות הן החבטות המסוגננות שחולקים לטבח-סייס ז'ק, בלוויית אפקטים קוליים משכנעים שיוצרים השחקנים במו ידיהם, או להבדיל - העניבה של הרפגון המתרוממת באוויר כמו מאליה, כאשר הוא מחזר אחרי מריאן. 
מעניין בפשטותו הפתרון שנתן הבמאי לתמונת השיא של המחזה, בסיוע תחבולת תאורה בסיסית (שלא נגלה כאן). מדובר בתמונה שבה מגלה הרפגון שכספו נגנב, וביאושו הוא מאיים לתלות כל חשוד אפשרי, ואפילו את עצמו. המונולוג הגדול הזה נחשב לאחת מפניני המחזאות של מולייר, כאשר מבעד למסכה הקומית בוקעת בעוצמה רבה אישיותו הטרגית של הרפגון.

מה מקומם של הרמזים האקטואליים בהצגה?  מי שמחפש בהפקה זו אקטואליה של זמן ושל מקום, ימצא אותה, למשל, כאשר תמונות של אישים ישראליים בולטים בימים אלה תופסות את מקומן של תמונות של דמויות מן העולם הקלסי. זוהי הלצה תאטרלית מקובלת, שיש בה גם משום הפניית אצבע לעבר פרנסי המדינה, הדוחקים את התרבות והאמנות מן מקום הראוי להן בסדר העדיפויות הלאומי. במצב כזה נאלצים העושים במלאכת היצירה לחפש פתרונות יצירתיים, כלכליים ותפעוליים. בעיות אלה, אגב, היו גם מנת חלקם של מולייר ולהקתו, חרף יוקרתם והצלחתם. אבל אין להיתפס לאקטואליזציה הזאת, כשם שאין לייחס משמעות לכך שאופנוע או מכונית מחליפים סוס או כרכרה. המטרה אינה להעתיק את המחזה למקומותינו, אלא לרמז, אולי, כי מה שהיה ממשיך ומתקיים. האוהבים, כמו התאטרון, ימשיכו לאהוב ולהיאבק על זכותם לאהוב ולממש את אהבתם; מוסכמות חדשות יחליפו את הנושנות; ותמיד יהיו קמצנים ורודנים שימשיכו לנסות לשלוט בעולמנו.

הצגת "הקמצן" לא רק מעלה מחזה גדול, אלא גם משתמשת במסורתו שלו עצמו כדי להראות מה הם החומרים שמהם עושים תאטרון: חומרי החיים וחומרי הבמה.

נקודות למחשבה:
מחזות גדולים נותנים מקום לפירושים שונים ולזוויות הסתכלות שונות: פסיכולוגיות, חברתיות ואחרות. בין השאר ניתן לדון על הצגה זו מן הבחינות הבאות:
• הדמות: את דמותו של הרפגון הציגו לאורך הדורות בדרכים שונות. היו מי שהתמקדו בפן הקומי של הדמות, והציגו אותה כמגוחכת ומבדרת; היו מי שהבליטו לצד הקומיות את הקו הטרגי באישיותו - אדם המשתעבד ליצר כפייתי וגורם בכך סבל לעצמו ולסובבים אותו. עיצוב הדמות משפיע כמובן על תגובת הצופים. היא יכולה לנוע בין צחוק, סלידה, פחד, חמלה ולרגעים אף השתתפות.
• המחזה: את הקמצנות של הרפגון ניתן לקרוא בדרכים שונות: כפשוטה - כחולשה אנושית, כמטפורה של מצב רגשי, כביקורת חברתית, ועוד.
• סיפור המסגרת שהוסיף הבמאי: פרשנויות שונות ניתן לתת לא רק למחזה, אלא גם להצגה בפועל. המאמר שלעיל הציג פרשנות אחת לקשר בין סיפור המסגרת שהוסיף הבמאי (גניבת התפאורה) לבין המחזה המקורי. אפשר לראות זאת בדרכים  נוספות.

מולייר (1673-1622)

מולייר הוא שם הבמה של ז'אן-בטיסט פוקלן, שנולד בפריס בשנת 1622. את חינוכו קיבל בבית הספר של המסדר הישועי, שם רכש השכלה קלסית רחבה. השכלה זו, שכללה בין השאר את תולדות הדרמה של רומא העתיקה, השפיעה עמוקות על יצירתו בהמשך. ז'אן-בטיסט הצעיר למד משפטים, אך עד מהרה ויתר על לימודים אלה ובחר באמנות התאטרון. כשהיה בן עשרים ואחת הקים את להקת "התאטרון המהולל", ובחר בשם הבמה מולייר. התחרות הקשה עם להקות מבוססות יותר אילצה אותו עד מהרה לסגור את התאטרון שלו. הוא וחבריו הצטרפו ללהקת תאטרון נודדת, ויצאו לחיי נדודים שנמשכו תריסר שנים. בשנים אלה ביסס מולייר את מעמדו כשחקן וכמחזאי. בשנת  1658 חזרה הלהקה לפריס, והמלך הצעיר לואי ה-14 העניק לה את חסותו.
כאשר שב מולייר לפריס כבר היה איש תאטרון מנוסה, והשכלתו הכללית עלתה בהרבה על הממוצע של בני דורו - שליטיו וקהלו גם יחד. דמותו ארוכת הרגליים, עיניו הגדולות, גמישותו הפיזית והקולית, מחוותיו והבעותיו, כבשו את לב הקהל. במהלך עשרים וחמש השנים הבאות עמד מולייר במרכז חיי התרבות של צרפת, ולהקתו זכתה  בתואר "להקת המלך". בשנים אלה נכתבו החשובים במחזותיו, וביניהם "הקמצן" (1668). בצד ההצלחה רכש לעצמו מולייר גם אויבים רבים, בשל היסודות הסאטיריים במחזותיו. למרות שבדרך כלל הגנה עליו חסות המלך,  הצליחה הכנסייה הקתולית במשך חמש שנים לאסור עליו להציג את מחזהו "טרטיף", המתאר את שחיתותה ואת צביעותה.
      בשנת 1673, כאשר שיחק על הבמה את התפקיד הראשי במחזהו "החולה המדומה", לקה מולייר בהתקף קשה של מחלת ריאות שממנה סבל שנים רבות. באותו לילה מת בביתו. בשל התנגדות הכנסייה לערוך לו לוויה דתית, נקבר בהיחבא, עם ערב וללא טקסים. מקום קבורתו המדויק אינו ידוע. אלא שמולייר המחזאי לא מת באותו ערב: יצירתו השתמרה מאות שנים ביצירתם של במאים ושחקנים בצרפת, ותורגמה ללשונות רבות במערב ובמזרח. מחזותיו ממשיכים לעלות בכל רחבי העולם, מאז ועד היום.

מקורות  השפעה:
המסורת הקלסיציסטית והקומדיה דל ארטה

בימי מולייר רווחו בעולם התאטרון מוסכמות התאטרון הקלסיציסטי, ששאבו את השראתן מהתאטרון היווני והרומי.
התאטרון הקלסיציסטי הכתיב למחזאים כללים נוקשים, שהתבססו על  עקרונות הדרמה של הפילוסוף היווני אריסטו, איש המאה הרביעית לפני הספירה. לפי כללים אלה, במחזה צריכות להתקיים אחדויות העלילה, הזמן והמקום, ואין לערבב בין הקומי לטרגי.ובכל זאת, מולייר חרג לעתים מכללים אלה או העניק להם פרשנות מקורית.
עלילת "הקמצן" מושפעת מהקומדיה "כד הזהב" של המחזאי הרומי פלאוטוס. היא בנויה על שני צירים דרמטיים: הציר הראשון הוא סיפורם הקומי-רומנטי של צעירים המחפשים דרך לממש את אהבתם, והציר השני הוא הדרמה הטרגי-קומית של הרפגון, קמצן כפייתי וחולה רדיפה המתעמר בכל הסובבים אותו. ההנגדה בין שני קווי העלילה יוצרת שפע מצבים קומיים, שבכל אחד מהם צץ ועולה הממד הטרגי של הרפגון, שהוא מרכז הכובד של המחזה. אחדויות העלילה והמקום אינן נשמרות: העלילה מסתבכת ומקום ההתרחשות עובר לעתים אל מחוץ לתחומי הבית. גם טהרת הסוגה הקומית אינה נשמרת במובן המקובל: הרפגון אמנם שותף פעיל ומלא למהלכים הקומיים, אך נשמרת המהות הטרגית של אישיותו.

מולייר לא הסתפק בחידושים אלה, ומחזותיו מושפעים גם מתאטרון חי ותוסס יותר, הקומדיה דל ארטה ("תאטרון מקצועי"). מוצאו של סוג תאטרוני זה באיטליה של תקופת הרנסנס. הקומדיה דל ארטה התפתחה מהצגות של להקות שחקנים נודדים שהתקיימו ברחוב או בכיכר העיר. השחקנים היו קובעים מראש שלד כללי של עלילה, אך הפרטים לא תוכננו מראש, וההצגה התבססה על כושר האלתור של השחקנים. כל שחקן התמחה בדמות מסוימת, שאותה גילם שוב ושוב בעלילות משתנות. במשך הזמן התגבשה סדרה של דמויות מסורתיות שהופיעו בווריאציות שונות בכל הצגות הקומדיה דל ארטה. דמויות אלה היו בעלות אופי קומי, ולעתים גרוטסקי. הן התבססו על אבטיפוסים שהיו מוכרים לבני המקום והתקופה.

מחזותיו של מולייר נכתבו כמובן מראש ובפירוט; אך יש בהם צדדים חשובים של דמיון למאפיינים של הקמדיה דל ארטה. התפתחות העלילה מבוססת על תחבולות מהסוג ששחקני הקומדיה דל ארטה נהגו לאלתר בהצגותיהם -  מרביתן על פי הכלל, שכל המרבה לסדר את זולתו הרי זה משובח. כמו כן, רבות מן הדמויות במחזותיו של מולייר מבוססות על דמויות אב-טיפוסיות ממסורת הקומדיה דל ארטה;. דמותו של הרפגון, למשל, מבוססת על דמותו של פנטאלונה, האב או הרודן השכונתי המתעקש, בין השאר, להתחתן עם עלמה צעירה ממנו בעשרות שנים. דמות מרכזית אחרת ששימשה השראה למולייר היא זו של ארלקינו, משרת-ליצן, שידו בכל ויד כל בו. במחזה "הקמצן" ארלקינו מתגלגל בשתי דמויות – ז'ק, הסייס שהוא גם טבח, ולה-פלש, משרתו של קליאנט, הגונב את הכספת של הרפגון. גם דמויות האוהבים המתנגשים עם האב העריץ, והשדכנית המסייעת בידיהם, שאובות מאותה מסורת.

סל תרבות ארצי - הוצאה לאור
מנהלת התכנית - ברוריה בקר

סדרת פרסומי הכנה
אודות מופע/תאטרון
עורכת ראשית: לאה דובב