למה ההורים בוכים?

מותר לכולם להפריע ולשאול כל שאלה, חשובה או קטנה, אישית או באמצע הסבר. זה מה שאני אומרת בפתיחה של כל מפגש עם תלמידים. אני שואלת אם מישהו מהם היה פעם במוזאון או גלריה, או חושב שראה אמנות. ברוב המקרים, בודדים הם אלה שהזדמן להם לראות אמנות כלשהי קודם לכן. אני מספרת שגם אני ראיתי אמנות רק לאחר התיכון ושקודם לכן לא היה לי מושג בזה, שזה משהו שאפשר ללמוד להתבונן בו, שאין מתכון להבנה, ושכל אחד יכול לראות ולחוות דברים שונים, גם אם אנחנו לא יודעים להגדיר אותם.

העבודות הראשונות שאני מראה הן עבודות רישום העשויות במסקינגטייפ וטושים צבעוניים ועמוסות דימויים צפופים וקטנים של דפוסים חוזרים. אני מחברת בין התוכן הילדותי-אישי לבין האופן שבה הם עשויים; טושים, עפרונות והרבה צבעים “ילדותיים”, ממש כפי שנהגתי לצייר בתור ילדה בבית הספר היסודי. עבודות אלה מיד מעוררות שאלות בקרב התלמידים על אופן העשייה שלהן. אני מספרת איך אני עובדת וכמה זמן לוקח לי ליצור כל רישום, ומסבירה איך נולדו הרישומים עם הטושים ועל כך שהתכנים שלהם מגיעים מהאינטרנט ומהאלבום המשפחתי שלי, כלומר, תכנים הנגישים לכל אחד. מתוך כך אפשר כבר לספר גם שאין חוקים באמנות העכשווית, וכי בשונה מאמנות קלסית, הכול מותר וכל הטכניקות כשרות; לא כל ציור הוא ציור שמן, וכל דבר יכול להיות אמצעי להבעה.

תוך כדי הדפדוף ברישומים אני מספרת על הזיק הראשון של חלק מהרעיונות. בסדרת עבודות רישום והקרנת פסים (הסוסים של סטנפורד למשל), אני מעבירה בין התלמידים ספר לגיל הרך שממנו שאבתי את הרעיון לעבודה זו. הדפדוף בספר מייצר תנועה בדימוייו ומעורר התפעלות וסקרנות גדולה כי מדובר בטכניקה מאוד פשוטה אך מרתקת. אני מסבירה איך הספר עשוי מבחינה טכנית, ובמה שונה הטכניקה של הספר לעומת עבודתי שלי, ומראה להם עוד עבודות מסדרה זו.

סדרה זו העשויה מרישום וידאו יוצרת מעבר רך לעבודות הווידאו שלי, שלפני הצגתן אני מקדימה ואומרת שקשה מאוד להגדיר מה זה וידאו ארט ושזה יכול לנוע בין משהו שנראה כמו סרט, לבין משהו שנראה כמו פרסומת. הווידאו ארט הוא סוג של טפיל, הוא מחקה ז'אנרים קולנועיים וטלוויזיונים, אך עם הסתה מסוימת. לפעמים הווידאו ארט הוא רק תיעוד של פעולה אמנותית. ההגדרה של הווידאו ארט מאוד נזילה, וכך גם ההבנה והפרשנויות שלו. כדי לרכך את מפגש התלמידים עם הווידאו ארט, שהוא מדיום חדש לרובם ולא קל, אני מספרת שרק לפני שנתיים, לאחר שנים רבות שבהן חשבתי שאני לא מבינה מחול, הבנתי סוף סוף שאין לי יכולת להבין את מה שקורה על הבמה, אלא רק לחוות אותו. זה היה רגע במופע מחול שלא הצלחתי לעקוב אחר התפתחותו אך חוויתי אותו במלוא העוצמה ובהתרגשות גדולה. על כן אני מציעה לתלמידים להתבונן בעבודות הווידאו באופן כזה, התבוננות חושית ורגשית בלי המאמץ לחפש סיפור או מסר בעבודה.

תחילה אני מראה להם וידאו שרואים בו עץ העשוי ממקלות וחתיכות של גזעי עץ המחוברים באזיקונים. על העץ תלויים פקעות ופרפרי משי, והמצלמה אינה זזה. התלמידים מתחילים לשאול איפה צילמתי את זה ובדרך כלל מספרים שגם הם גידלו תולעי משי בגן או בבית. אני מספרת שגידלתי תולעי משי במשך חודשיים עד שהפכו לפקעות ופרפרים על מנת לצלם אותם במשך יום או יומיים, כי כידוע פרפרים חיים ימים ספורים בלבד. אני שואלת אותם איזה רגש הווידאו מעורר בהם. לרוב הם מציינים שזה מאוד יפה בעיניהם, וכך יחד אנחנו מקשרים בין החיים הקצרים (המוות הצפוי) של הפרפרים ליופי ולחופש שהם מייצגים. כך בסופו של דבר הם הבינו לבד, דרך הרגישות שלהם לדימוי, את התוכן בעבודה.

העבודה הכי חשובה מבחינתי שאני מראה לתלמידים היא "הבוכים”, שבה נראים הוריי בוכים לצלילי מוזיקה פרסית נוסטלגית ומניפולציה מילולית מצדי. אחרי דקה או שתיים אני מספרת להם איך צילמתי את העבודה, ואת העובדה שאבי בוכה משיר איראני מסוים בכל פעם שהוא שומע אותו. התלמידים רוצים לדעת אם הוא לא התבייש להצטלם בוכה, ואיך הוריי הסכימו בכלל לשתף עמי פעולה. אני נכנסת עם התלמידים לדיון על האפשרות לביטול הבושה הקשורה בבכי ובחולשה, מציעה חוסר היררכיה - לעומת מה שהחברה מכתיבה לנו - בין רגשות של שמחה ועצב, התפעלות ופחד, התרגשות ואדישות ועוד מנעדי רגשות ותחושות שונים.

מאחר שהעבודות שלי ברובן עובדות על החושים והרגשות של הצופה, קל לתלמידים להתחבר אליהן. הם שואלים שאלות בנוגע לאופן שבו העבודות נוצרו טכנית, איפה הן צולמו, איך הן צולמו, למה דווקא בחרתי כך ולא אחרת. בשלב הזה הם כבר מעזים לשאול למה אני בכיסא גלגלים ואם לא קשה לעשות ככה אמנות. אני מספרת שהייתי מעורבת בתאונת דרכים בגיל 22, ושאני עובדת בעיקר על המחשב והשולחן בסטודיו ליצירת הווידאו והרישומים, ורק לעתים, כשאני יוצאת לצלם דברים מסובכים מעט, אני צריכה עזרה, ממש כמו כל אחד אחר.

במפגשים שלי עם התלמידים אני מנסה להנגיש להם במעט את המושג "אמנות" דרך יצירת קירבה אישית של נינוחות ושיחה פתוחה. אני מספרת שאמנות אפשר לראות לא רק במוזאונים וגלריות אלא גם באינטרנט, ושהיא יכולה להיות מעניינת ומסקרנת, מרגשת ומצחיקה, ושגם לעצב ולשעמום יש מקום בעולם.

לאתר של האמנית

אלהם רוקני מקיימת מפגשים עם תלמידי כיתות ט - י"ב.

אוגוסט 2012