ביד הדמיון

בתור ילד רציתי להיות מעצב אופנה, כך שמגיל צעיר תפרתי לעצמי דברים. אחד הדברים הראשונים שתפרתי הייתה חולצת פסים בשביל תחפושת לפורים. אחר כך למדתי בתיכון ויצ"ו-חיפה במגמת עיצוב אופנה שם היה הדגש בעשיית בגדים, אבל אני אהבתי יותר "לרוץ" על מכונת התפירה מבלי לדעת מה ממש יצא מזה. עשיית דברים בלתי פונקציונליים עניינה אותי יותר מעשיית בגדים. הצורך ליצור מבלי לתכנן מראש עדיין קיים אצלי.

העשייה בבד גם נוחה עבורי. במעברי סטודיו או דירה, תמיד קל לקפל את האובייקטים העשויים מבדים, להעלים אותם מהעין ולהכניסם לארגז. לפעמים אני מרגיש במצב תמידי של מוכנות לעזוב, תמיד מוכן להתקפל, במקרה הצורך. אני לא בטוח שבגלל זה אני תופר, אך זה יתרון שאני רואה בבד; אם אינני זקוק לו, הוא אינו תופס מקום. ולכשאמתח או אתפור אותו, הוא יוכל לקבל כל צורה שארצה. עשיית המלאכה בבד אינה דבר אשר בחרתי בו ברגע מסוים, אלא היא נוצרה מתוך העניין בגילוי של האפשרויות החומריות והצורניות הטמונות בו.

עבורי, עבודת יד היא הדבר הבסיסי והראשוני ביותר. אני אוהב את התחושה שאיני זקוק לאיש כדי ליצור את עבודותיי. כאשר הכול מעשה יד, עבודות גדולות ממדים אינן שונות מעבודות קטנות, רק משך זמן העבודה עליהן שונה. אני מייחס חשיבות למשך הזמן שלוקח לדברים לקבל צורה מוגמרת ולהיסטוריה שהם צוברים במהלך הזמן שבו הם נוצרים.

לאחר משך העבודה על אובייקט, מגיע הרגע שהוא מתגלה מולך. ברגע אחד הוא כמו נמתח על גבי המסגרת או קונסטרוקציית העץ, ואף מצליח לעמוד בעצמו. ישנם אובייקטים שמשך הזמן שבו הם נמתחים ויוצרים צורה מתארך יותר, ואחרים המתגלים בשלב מוקדם יחסית.

באחת התערוכות הראשונות שהצגתי בהן, תפרתי בדים לצורת עץ וחיברתי ענף ענף לתקרת החדר עד שהעץ כולו עמד. בזמן הפירוק של העבודה, צילמתי כל שלב כזה בווידאו, כך כשזה רץ בלופ, העץ נראה קם ונופל. לאחר מכן חזרתי על פעולה זאת גם בשאר עבודותיי, כאשר תיעדתי אותן בשלבים שונים של התהוות, כמו הקמת הקרקס, או הבאתה של השמלה לבית או לסטודיו. כל שלב כזה של שינוי מיקומו של האובייקט והבאתו למרחב חדש, גרם לי לרצות לתעד אותו. אולי זה גם הפחד, שזה יכול להיות התיעוד האחרון שלו בצורתו הנוכחית לפני שהוא משתנה, נהרס, או שמיתוסף לו עוד חלק.

העבודה בסטודיו נראית לפעמים כמו משחקי ילדים; המקום שבו אפשר לחבר, לשבור, לפרק, להרכיב... אני מתחבר למקום שבו ילדים מרגישים שהם יכולים לעשות הכול בכוח הדמיון. הם רואים דברים שרק הם רואים, ומאמינים בקיומם. גם אני רוצה להאמין, שבחומרים שיש לי, בידיים שיש לי, אני מסוגל לבנות כל העולה על רוחי.

עוד על אודות מפגשיו של האמן ודוגמאות מעבודותיו