בפרק הראשון של "יומן", אבי, דוד פרלוב, פונה אלי. אני משתקפת במראה של חדר האמבטיה, והוא אומר: "יעל, בוקר טוב! שנינו במראה, רק מזוויות שונות." כבר בדקות הראשונות של הסרט, כשאני מזמינה את אבי לטעום מהמרק, הוא אומר בצורה הכי פשוטה: "אני יודע שמהיום אעמוד בפני החלטה: לאכול את המרק, או לצלם אותו." למתבונן יש תפקיד. מעשה הצילום הוא מעשה של מודעות, ואין פה קלות דעת. אתה לא יכול בו זמנית לקחת חלק בעולם וגם לתעד אותו. צילום הוא חקירה בלתי פוסקת של המצלמה, של השפה, של ההתבוננות על מה שאתה עושה.
"יומן" צולם בין השנים 1973 - 1983. היום אנחנו חיים בעידן אחר, בעידן "הקלות של המצלמה". הרבה אנשים חושבים שכל אחד יכול להחזיק מצלמה ולתעד. אבל מה הופך את התיעוד למעניין? השאלה, תמיד, היא איך אתה מתבונן על דברים. יש עולם שלם שאפשר לעשות ממנו אמנות, אבל הכול תלוי במטען שאתה מביא איתך למצלמה, בשאלה של איך אתה מתבונן פנימה ואיך אתה מתבונן החוצה. מה המרחק הנכון מהאדם שאתה מצלם? במרחק הזה טמון הכול; עד כמה אתה מתקרב? עד כמה אתה חושף? כמה כבוד אתה נותן למי שאתה מצלם? להעמיד מצלמה זה מעשה אלים. המצלמה היא כמו כלי נשק; היא יכולה להיות אגרסיבית, היא יכולה ליפות את החיים או לכער אותם, והעולם מתחלק למי שרוצים ליפות את העולם ולאלה שרוצים לכער. אבי השתייך למי שרצו ליפות, מתוך חקירה, מתוך התבוננות, מתוך אהבת אדם. לכן, גם היום, כשנדמה שהיד קלה על ההדק - היא לא, היא לא קלה בכלל.
אני נולדתי לקולנוע. במקרר בביתנו היו סלילים, חומרי גלם של קולנוע כי היה צריך לשמור אותם בקירור, ובפחי הזבל היו שאריות של סרטים מצולמים. גדלתי עם נוכחות של מצלמה, ובגיל 16 כבר ידעתי שאני רוצה להסתגר בחדרי העריכה. אני אוהבת את הצד הטכני של האמנות ואוהבת להפוך אותו לדבר יצירתי. די מהר הבנתי שעריכה מקצועית יכולה לגרום לאנשים לבכות ולצחוק. הבנתי את הכוח שיש לי, הכוח הטמון בחומרים המצולמים, בעריכה שלהם. זה כוח שיכול להיות מאוד מניפולטיבי וצריך להיזהר ממנו. אתה יכול להוציא את הצילומים מהקשר, לעוות אותם. להיות עורך זה להיות שומר ראש. אני רוצה לרגש אנשים, לגעת בלבם, אבל בגבולות המוסר, לא באמצעים זולים, לא במניפולציות ותחבולות אלא לנוכח הדבר עצמו. הכול קשור לאופני ההסתכלות, מאיזו עמדה אתה מגיע - האם מסקרנות ומכבוד? השאלות האלה הן קודם כל שאלות מוסריות, ואני מהמחמירים.
בזמן שאני עורכת, המאמץ הנדרש הוא עצום - המלאכה קשה ואינטנסיבית - אבל את זה הצופה לא אמור לדעת. הוא לא אמור להרגיש את המאמץ, את התובענות הבלתי ניתנת לתיאור. ביצירת אמנות אתה מתבונן ומרגיש כאילו היא "נחתה מהשמים", כאילו היא נתונה לחסדי האל. כך גם לגבי "יומן". את הקריינות לסרט כתב אבי במשך שנים. מצאתי בבית אינספור טיוטות שנכתבו בפורטוגזית ואחר כך תורגמו לאנגלית ולעברית, אבל כשצופים ב"יומן" הטקסט נראה טבעי כל כך, כאילו לא הושקע בו מאמץ. וכך לגבי כל הסרט עצמו - למרות העובדה שהעבודה עליו הייתה לאורך שנים ותמיד לוותה בחוסר ידיעה ואי בהירות.
"יומן" הוא דיוקן עצמי אבל גם דיוקן של כולנו. הוא ניסיון, כמו שדוד כתב, "לגעת בגבול העדין שבין החיים לאמנות. זה מאוד קשה ופגיע להיות אישי או פרטי באמנות שלך, זה מאיים מאוד, אתה עומד ועצביך חשופים לקהל, רשות היחיד שלך חשופה לרשות הרבים."
לאתר דוד פרלוב.
המפגש של יעל פרלוב "סודות מחדר העריכה של 'יומן' - דוד פרלוב" מיועד לתלמידי י - י"ב.
דוד פרלוב (1930 - 2003) הוא במאי קולנוע ישראלי, מחשובי היוצרים הדוקומנטריים בארץ, זוכה פרס ישראל לקולנוע. מאז מותו שוקדת בתו יעל - עורכת ומרצה לקולנוע - על שימור והפצת יצירתו. במפגש זה היא תתמקד ביצירתו "יומן", שנחשבת לאחת היצירות החשובות ביותר בקולנוע הישראלי ואבן דרך בעשייה התיעודית בקולנוע העולמי. אורכו של "יומן" הוא שש שעות. במפגש תציג בתו קטעים מתוכו ותשוחח עם התלמידים על תהליך היצירה ועל המניעים ליצירה, על שילוב הפרטי והלאומי ביצירת דיוקן, על הבחירה של אביה שלא להופיע בעצמו בסרט ועל השפעתו של "יומן" על יוצרי קולנוע. עוד יעלו לדיון שאלות כגון - מה בין "יומן" לסרטים אוטוביוגרפיים הנעשים היום? האם "יומן" הוא הבלוג של היום? והאם, לו יכול היה, היה אביה מצלם את "יומן" במכשיר הסלולרי?
לכתבות נוספות על יומנים ואמנות: "ביומני אני נפרדת מדמותי" / נורית שרת. "הילדה שלי לא קוראת שום דבר שלא מתחיל ב'יומנו של'..." / הגר ינאי.
סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.
תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.
התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.
התוכנית פועלת החל משנת 1987.