חוקר פרטי

מחזה עם שירים מאת מיכאל גורביץ' ובבימויו
תאטרון החאן
מוזיקה:  יוני רכטר
תפאורה: סבטלנה ברגר
תלבושות: יהודית אהרון
תאורה: רוני כהן
תנועה: שרון שטרק
משתתפים:  תמר אלקן, אורית גל, יואב היימן, אריאל וולף, כרמית מסילתי-קפלן, יהויכין פרידלנדר, עירית פשטן, ניר רון, ארז שפריר, יואב בבלי / אלון פרלמוטר

מאמר מאת מוטי פוגל

שַׂר הַיַּעַר /יוהן וולפגנג גתה
מגרמנית: יעקב כהן

מִי רוֹכֵב בְּתוֹךְ אֹפֶל לַיְלָה וָסַעַר?
הָאָב הוּא זֶה עִם בְּנוֹ הַנַּעַר;
בִּזְרוֹעַ-עֹז חוֹבֵק הוּא יַלְדּוֹ,
תּוֹמֵךְ בְּבִטְחָה בּוֹ, בְּחֹם יִסְעָדוֹ.

בְּנִי, מָה פָּנֶיךָ בְּפַחַד תַּחְבִּיא?
– לֹא תִּרְאֶה אֶת שַׂר-הַיַּעַר, אָבִי?
שַׂר-הַיַּעַר, כֶּתֶר לוֹ וְזָנָב?   
– בְּנִי, אֵין זֶה כִּי אִם פַּס שֶׁל עָב. 

"יַלְדִּי מַחְמַדִּי, בּוֹא-נָא, בּוֹא אֵלַי!
מִשְׂחָקִים יָפִים נְשַׂחֵק בַּגַּיְא;
פִּרְחֵי צִבְעוֹנִים יֵשׁ עַל שְׂפַת הַנָּהָר,
לְאִמִּי אַדְרֵי-פָּז נוֹצְצִים בִּיקָר."

– אָבִי, הוֹ אָבִי, הַאִם לֹא תִּשְׁמַע
מָה יִלְחַשׁ שַׂר-הַיַּעַר לִי בִּדְמָמָה?
– הֵרָגַע, יַלְדִּי, וֶהֱיֵה שָׁקֵט:
בְּעָלִים יְבֵשִׁים הָרוּחַ לוֹאֵט.

"רְצוֹנְךָ, יֶלֶד-חֶמֶד, לָלֶכֶת אִתִּי?
בְּנוֹתַי יְאָרְחוּךָ יָפֶה בְּבֵיתִי;
בְּנוֹתַי עוֹרְכוֹת מְחוֹלָן בַּמַּחְשָׁךְ,
וְתָשֵׁרְנָה, תָּחֹלְנָה, תְּיַשֵּׁנָּה אוֹתָךְ."

– אָבִי, הוֹ אָבִי, וְכִי לֹא תִּרְאֶה שָׁם
בְּנוֹת שַׂר-הַיַּעַר עִם שְׁחוֹר הָאֲגַם?
– בְּנִי, הוֹ בְּנִי, הֵן אֵיטִיב לִרְאוֹת;
עֲרָבוֹת זְקֵנוֹת שָׁם מַאֲפִירוֹת.

"אֲהַבְתִּיךָ, לִבְּבַתְנִי דְּמוּתְךָ הַבָּרָה;.
וְלֹא תַּעֲנֶה – לַכּוֹחַ אֶקְרָא."
– אָבִי, הוֹ אָבִי, הִנֵּה קָם עָלַי!
הִכְאִיב שַׂר-הַיַּעַר לִי, אַלְלַי!

חִיל אָחַז הָאָב; הוּא אָץ וְרוֹכֵב,
אֶל לִבּוֹ יְאַמֵּץ יַלְדּוֹ הַדּוֹאֵב,
כָּל עוֹד רוּחוֹ יַגִּיעַ הַשַּׁעַר;
בִּזְרוֹעוֹתָיו מֵת שָׁכַב הַנַּעַר.

ההצגה חוקר פרטי נפתחת במשרד של חוקר פרטי. אין לו שם. הוא פשוט "החוקר", ורק לקראת סוף ההצגה נגלה מה שמו. החוקר יושב ליד מכתבה ומאזין לתקליט המשמיע שיר מפורסם. זהו שירו של גתה, "שר היער", כפי שהולחן על ידי פרנץ שוברט ב-1815. שיר זה, אחת היצירות החשובות ביותר בשירה הרומנטית הגרמנית, מתאר דיאלוג דרמטי בין אב לבן. האב רוכב על סוסו בדרכו הביתה ונושא בזרועותיו את בנו החולה. הילד מספר לאביו שהוא רואה את שר היער (במקור: Erlkönig, דמות אגדית של מעין שד החי ביער) המנסה לפתות אותו שיבוא עמו. האב מנסה להרגיע את בנו ומסביר לו שחושיו מתעתעים בו, ושהוא רואה מראות שווא. אך כשהוא מגיע לביתו, הוא מגלה שהילד מת. כבר בנקודת מוצא זאת אפשר להבין שיחסי בנים ואבות יעמדו במוקד ההצגה, וכן שאלות כגון מה אנחנו יכולים לדעת על האחר ועל המציאות שהוא חווה, מה בין חלום למציאות, מה בין סובייקטיביות לממשות, וכו'.

אל המשרד נכנסת אישה המציגה את עצמה כגברת ויצמן. היא פונה לחוקר לעזרה. בעלה, אדון ויצמן, רוקח מכובד, נעלם חמישה ימים קודם לכן. גברת ויצמן מספרת לחוקר על חלום שחלמה. נער ששׂערו רטוב נכנס לחדר, בעלה קם ממיטתם המשותפת, הלך בעקבות הנער ונעלם.

לכאורה מדובר בתעלומה פשוטה: גבר נעדר מביתו, ואשתו האוהבת מתגעגעת אליו. אבל החוקר מתעקש שהאישה מסתירה ממנו משהו, שהתעלומה האמיתית אחרת לגמרי. למורת רוחה של גברת ויצמן הוא מתעקש לבוא לביתה, ושם הוא מגלה את מה שביקשה גברת ויצמן להסתיר מפניו. במיטתם של הזוג ויצמן – וליתר דיוק: במיטתה של הגברת ויצמן – ישן בנם, מיכאל, שהגיע לשם חמישה ימים קודם לכן, ממש לפני היעלמותו של אביו. ומאז הוא ישן ואינו מסוגל להתעורר ולקום. ליד מיכאל יושבת חברתו תמרה ששרה לו שירים ומנסה להעיר אותו.

במובנים מסוימים, חוקר פרטי (מאת מיכאל גורביץ') הוא גרסה נוספת לאחד הסיפורים העתיקים ביותר של המין האנושי, הסיפור על אדיפוס מלך תבאי, הגיבור שהרג את הספינקס וזכה במלוכה, אך גילה שכל המאמצים שעשה כדי לברוח מגזירתו של הגורל היו לשווא. אדיפוס מוכה הגורל הרג כזכור את אביו ושכב עם אמו.

מאז עוּבד סיפור זה בפעם הראשונה למחזה על ידי סופוקלס, במאה החמישית לפני הספירה, לכדו קורותיו של אדיפוס את דמיונה של האנושות. סיפרו אותו בצורות שונות מספר רב של פעמים, ויסודות ומוטיבים "אדיפליים" נמצאים במספר רב של מחזות. דוגמה לעיבוד ישראלי מודרני למחזה הוא אדי קינג מאת נסים אלוני.

אבי הפסיכולוגיה המודרנית, זיגמונד פרויד, השתמש בסיפור עתיק זה כמטפורה למצבו ההכרחי של הילד וטען שמערכת היחסים האדיפלית מאפיינת כמעט כל מערכת יחסים בין בן להוריו. הילד רוצה, בתת מודע, להרוג את אביו ולשכב עם אמו. בסופו של דבר, ברוב המקרים, מקבל עליו הבן את חוק האב ומזדהה עמו. זהו סיפור ההתבגרות על רגל אחת. הרצון לסלק את האב ולהחליף אותו במיטת האם מתעדן ומתבטא בהפנמת ערכיו ובכניסה לנעליו, לא כמי שמסלק אותו אלא כממשיך את דרכו.

במקרה של חוקר פרטי, הנמשל האדיפלי מתבקש מאליו. הבן סילק בפועל את האב ממיטתו, והאב נעלם. האִם זו התעלומה שעל החוקר הפרטי לפתור? הקשר בין כניסת הבן למיטת אמו להיעלמות אביו נראה נהיר לחלוטין, וברור שלא בו נעוצה החידה הבלתי-מפוענחת. אך היעלמותו של הרוקח המכובד אינה התעלומה היחידה, תרדמתו של מיכאל מסתורית ומעוררת תהיות. מה פשר המלנכוליה של הבן ששכב או לא שכב עם אמו? האִם החזרה אל מיטת האֵם מעידה על כשלון הרומן שלו עם תמרה, או על מוגבלות אחרת?

לאחר הביקור בבית הזוג ויצמן אנו עדים לרצף של מפגשים. תחילה נפגש החוקר עם תמרה, אהובתו של מיכאל, המספרת לו על המפגש הראשון ביניהם. היא מספרת שמיכאל ליווה אותה לביתה וביקש לעלות אתה, אך היא סירבה כי פחדה מאוד מן האהבה, עד שלבסוף הוא שר לה שיר ששִכנע אותה להיעתר לו. מפגש נוסף של החוקר הוא עם שותפתו של אדון ויצמן, הרוקחת הבודדה מינה. אדון ויצמן, מצִדו, נפגש עם מלצר על שפת הים ומעניק לו עצה רפואית. אחר כך נפגש החוקר שוב עם הרוקחת ומגלה שאחותה, בטין, היא המזכירה שלו, ושהתנהגותה בבית אינה כה קורקטית כמו במשרד. ואילו הרוקח נפגש עם בטין ואז מתחוור לו שאחותה היא שותפתו בבית המרקחת. אלה הם רק חלק מן המפגשים הרבים המוצגים על הבמה בזה אחר זה. יש רגעים שבהם ההצגה מתחזה למעין קומדיה של טעויות, אבל הטון המלווה את כל ההצגה אינו קומי אלא דווקא מלנכולי מעט, והשירים שכתב גורביץ' והלחין יוני רכטר הם חלק מהותי מההצגה; הם נובעים מהעולם שלה ומניעים אותה ואף משמשים רובד נוסף של פרשנות והתייחסות פואטית בהבליטם את העמדת עולם הרגש אל מול עולם המעשה.

את הטון הייחודי הזה מעצים ההיבט החזותי של ההצגה, עולם דימויים פיוטי שלם, המהדהד את כל רבדיה של ההצגה: תפאורה של קירות אבן חשופים שניכרים בהם עקבות הזמן, ובהן דלת עץ הנוטה קצת על צִדה; תלבושות שכמו לקוחות מזמן אחר והן זרות ומוכרות כאחת; תאורה שלא רק מאירה התרחשות בימתית אלא גם מסייעת לעיצובה כסרט קולנוע בסגנון פילם נואר, כאתר של מסתורין, של חלום ושל שיבוש ההקשרים של סיבה ותוצאה. הבד הכחול החוזר ונפרש על הבמה הוא ים קונקרטי וגם מופשט, מושג של ים, המתַפקד כדימוי של מה שמצוי מעל לפני השטח וגם מתחת לפני השטח. כאשר יבקע מבעד לדלת אור זוהר, ודמותו של הילד תגיח ותתפוגג כהרף עין לנגד עינינו בתוך דימויי הים הגועש, יהיו אלה ביטויים למעמקיו של עולם החלום והפנטזיה. וכך כמו מתמוססים מאליהם התפרים שבין התמונות, מה שמאפשר להצגה לנוע בין המישור הפנטסטי למציאותי, וליצור מהלך רציף שבו יכולים שני המישורים להתמזג זה בזה. אם הרובד העלילתי מזמין אותנו לפענח איזו חידה לא פתורה, חידת עצמנו ואופני התבוננותנו, הרי שהעולם הבימתי מעניק לנו חוויה אסתטית חזותית, המעמיקה את הממד האניגמטי של ההצגה.

ההצגה חוקר פרטי היא פרי של עבודה קבוצתית, והמחזה נוצר מתוך עבודתו של אנסמבל השחקנים. בתחילה התכוונו חברי האנסמבל ליצור לא מחזה חדש, אלא מעין עיבוד מודרני להמשתה, חיבורו הנודע של אפלטון. בהמשתה מספר אפלטון כיצד מתכנסים חבריו של סוקרטס בביתו של אגאתון, לאחר שזכה בפרס על מחזה שכתב, ומתחרים ביניהם מי יישא את הנאום היפה ביותר בשבחו של ארוֹס, אל האהבה. זהו אוסף מופלא של נאומים שנושאם הוא האהבה והתשוקה. המחזה חוקר פרטי הולך בעקבות המשתה, הן בהציגו אוסף של תמונות שכל אחת מהן מבטאת היבט אחר של הארוֹס, והן בכך שידיעתנו על ההתרחשות אינה מסתמכת על מראה עיניים אלא על דיווח מִכלי שני.

עבודת האנסמבל ניכרת מאוד במחזה, שעיקרו הוא כאמור רצף מסחרר של מפגשים בין אנשים. החוט המקשר בין כל הסצנות הללו הוא האהבה על גילוייה השונים: מפגש אהבהבים חטוף, אהבת נעורים, אהבה בגיל מבוגר, וכן הלאה. ולמשל, הסיכוי לאהבה חדשה בגיל מבוגר, המתגלם בשתי האחיות – בטין, מזכירתו של החוקר הפרטי, שֶתרה אחר אהבות מזדמנות, ולעומתה מינה, שותפתו של הרוקח, שלקראת סוף ההצגה מעיזה להתאהב, אולי בפעם הראשונה מאז נעוריה. אמנם, בפגישה של אדון ויצמן עם מינה הם משוחחים בעיקר על תרופות, אבל מחוץ לבית המרקחת הם מצטיירים אחרת זה לזה, ופתאום עולה האפשרות שהשניים יידעו אהבה מחדש.

היבט מרכזי יותר של הארוֹס הוא הסכנה הגלומה בו, כפי שהיא מתבטאת במערכת היחסים בין תמרה למיכאל. תמרה מציגה את הברירה במלוא אכזריותה, כשהיא אומרת למיכאל בתחילת ההצגה שהשאלה היא אם להישאר יבֵשה על החוף או לטבוע בים. לבסוף היא נכנעת ומתאהבת בו, ואנו כבר יודעים שהאהבה בין שני הצעירים היא – על פי אחת הקריאות האפשריות להצגה – התחילה את שרשרת האירועים הסבוכה והטרגית. בדבריה של תמרה מוצגת האהבה כמשחק ים-יבשה אינסופי, ואמנם, תמונות הים וצליליו מלווים את המחזה מתחילתו ועד סופו.

אבל המפגש החשוב ביותר הוא זה המתקיים בין החוקר הפרטי לרוקח הנעלם. אדון ויצמן מסביר לחוקר שהוא עזב את הבית מפני שהבין שבנו עומד להחליף אותו. אלא שההחלפה אינה במיטת האֵם. ובמילים אחרות, עצם הפיכתו של הבן לגבר דינה כדין הדחת האב ממעמדו. יש כביכול מקום רק לאוהב אחד ורק לאהובה אחת בעולם, ובשל אמת מרה זו האב ובנו אינם רשאים לאהוב שניהם בעת ובעונה אחת. זה הדבר הדוחף את הרוקח לצאת מהבית ולנסות להיות שוב נער, וזה גם מה שדוחף את מיכאל בחזרה למיטת אמו. 

הקונפליקט האדיפלי מוצג על פי רוב בספרות מנקודת מבטו של הבן ולא של האב. בהמלט, למשל, מבקש הבן לנקום את נקמת אביו המת ולהרוג את דודו שהתחתן עם אמו. בחוקר פרטי אנו זוכים להביט על הסיפור האדיפלי מנקודת מבט מקורית: מבטו של האב, אותו מלך העומד להיות מסולק מכיסאו, להירצח ואולי פשוט להיות מוחלף. זהו האב שרואה את בנו מתבגר ומבין שימיו ספורים. גם אם יחיה עוד שנים הרבה, את תפקידו ומקומו בעולם הוא עומד לאבד. 

ואכן, זוהי הנקודה שאפילו הסובלימציה הפרוידיאנית אינה יכולה לסלק. הבן אולי לא ירצח את אביו, אבל עצם התבגרותו מַשמעה החלפתו של אביו והדחתו ממעמדו בעולם, ובעצם –המעטת גבריותו. אהבתו החדשה של הבן היא סימן לאב שימי האהבה שלו עצמו כבר תמו וחלפו, ועל כן – מהבחינה הסמלית – אין זה משנה כלל אם בנו ירצח אותו או לא. דינו כדין מי שכבר נרצח.

הטרגדיה של האב הרואה את בנו מתאהב עומדת אפוא במרכז ההצגה, אך היא אינה מושא החקירה. החוקר ממשיך בחקירתו גם אחרי שהוא נפגש עם הרוקח, ומוסיף לנסות ולפענח את פשר השינה של מיכאל. לקראת סוף המחזה מתעורר הנער, אבל החוקר אינו חדל לחקור, ובשלב זה כבר ברור שהוא חוקר בעצם את חיי עצמו. הוא ממשיך לנבור ולחפור עד הגילוי הבלתי נמנע, שהוא עצמו מיכאל. הוא זה שנרדם, הוא זה שפחד לממש את האהבה, הוא זה שאהבתו הצעירה הִבריחה את אביו מהבית וגרמה למותו, והוא עצמו ויתר על האפשרות לאהוב ולהיות נאהב.

על פי המיתוס היווני, הספינקס (מפלצת המתוארת כיצור ממין נקבה, בעל פני אישה, גוף של אריה וכנפיים של ציפור) חדה חידה לכל עובר אורח בכניסה לתבאי, וקוטלת את כל מי שאינו יודע את התשובה: "מה הולך בבוקר על ארבע, בצהריים על שתיים ובערב על שלוש?" אדיפוס יודע להשיב לספינקס כי זהו האדם: בילדותו הוא זוחל על ארבע, בבגרותו הוא צועד בשתי רגליו, ואילו בזקנתו הוא שעון על מקל. ידיעת פתרון החידה היא שמצילה את אדיפוס ממוות, אבל היא גם שמובילה אותו לאובדנו. החוקר הפרטי – כמוהו כאדיפוס – מתעקש למצות את החקירה ולהגיע לחקר האמת, כלומר האמת שלו, והוא מגלה את מה שאולי העדיף לשכוח.

דומה שהמחזה חוקר פרטי רומז לנו שבעצם אין ברירה: גם אם נתאהב וגם אם נצליח להימנע מאהבה, את גזֵרת הגורל לא נוכל לשנות. כמילות השיר המלווה את ההצגה – "מי שנעזב פעם ייעזב תמיד, ומי שנבגד ייבגד. מי שננטש פעם יינטש תמיד. ומי שכאב יכאב, כי אין מרפא".

ועם כל זאת יש לנו בסופו של דבר היכולת לבחור ולפעול, ואף לחקור את הבחירות שאנחנו עושים, גם אם העיוורון הוא מובנה. ואפשר למצוא משמעות וגם אהבה, גם אם האהבה היא רק הסחת דעת. וכדברי המחזה: "מכל הסחות הדעת שמצאנו כדי להסתיר מעצמנו את הרגעים הריקים, את אחרי הצהריים המשמימים של ימי חג ארוכים מדי, את הערבים היורדים, את מועקת העננים בשבתות החורף, הסחות דעת כמו עיתונים, תשבצים, בהייה אינסופית מול מסך הטלוויזיה, משחקי קלפים, מכתבים מיותרים שאנחנו קוראים וכותבים, מכל הסחות הדעת האלה יש רק אחת שכובשת את כל ישותנו ואפילו מעניקה לנו את האשליה הגדולה שהיא לא רק התרופה לקשיי החיים אלא היא תכליתם. מכל הסחות הדעת האלה, הגדולה ביותר, הגדולה מכולן, היא האהבה. אבל כשהיא נסדקת פורץ לתוכנו החושך".